במות אדם עובר רכושו ליורשיו, הירושה עוברת מאליה ליורשים כדעת רבינו גרשום[1] "שאין מזכה לו אדם אלא מעצמה נופלת לו ירושת אבות", אין המדובר בהעברה קניינית ע"פ דרכי הקניין הידועות לנו כתנאי להעברת נכסים מאדם אחד למשנהו, אלא זוהי זכות שזיכתה התורה לאדם אשר ירש את קרובו.

גם המחוקק הישראלי בחוק הירושה משנת 1965 על תיקוניו, מסדיר את חלוקת הרכוש לבן הזוג, ילדים, הורים ואחים הלך בדרך זו וקבע בסעיף 1 לחוק הירושה[2]; " במותו של אדם עוברים כל נכסיו ליורשיו"  זוהי העברה אוטומטית ללא שיקול דעת של היורש.

כבר בספר בראשית‏ מופיע פסוק על הירושה: "וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָ זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אתִי". לפי דין תורה‏[3] הבכור נוטל פי שנים ממה שנוטל כל בן אחר.

דיני הירושה מפורטים יותר בפרשת בנות צלפחד‏ ובה סדר העדיפות הקובע מי יורש תחילה: בן, בת, אח, אח-האב, ו"שארו הקרוב אליו ממשפחתו".

לפי פירוש חז"ל, הסדר הנ"ל שקבעה התורה מתייחס אך ורק למצב שבו אבי המוריש כבר אינו בחיים, אחרת האב קודם לאח (כיוצא בכך אביו החי של האב – קודם לאחי האב).

על פי ההלכה, יורשיו של האדם הם בניו, ולבנותיו אין כל חלק בנכסים, רק במידה ואין לו בנים בנותיו הן היורשות. במקרה ואין לו צאצאים כלל, יורשים אותו קרוביו לפי סדר הקרבה, אב, אחים, דודים ובני דודים. אשתו של האדם אינה יורשת אותו.

אשר על כן, כאשר אדם נפטר על יורשיו לפנות לבית משפט או לבית דין רבני כדי להוציא צו ירושה שיחלק את הרכוש. כמובן, שעל פי ההלכה יש לפנות לבית דין רבני[4].

השוני בין ההלכה לחוק

   אין לזלזל בירושה על פי דין, ובמקרים רבים הירושה מתאימה לרצונו הקונקרטי של הפרט,  ואולם לעיתים מזומנות ירצה אדם להתנות עליה,  הסיבות לכך מגוונות כגון בנישואים שניים, או רצון לחלק רכוש באופן לא שווה בין מספר קרובים, או רצון להוריש למי שאינו קרוב משפחה, או רצון להדיר מהירושה קרוב משפחה, או רצון להוריש למוסד ציבורי, ועוד אינספור אופנים    ואפשרויות.

והצורך בעריכת צוואה אינו דווקא במקום בו אדם רוצה לשנות מדין תורה. חוק הירושה של מדינת ישראל שונה הוא מן ההלכה במספר נקודות עיקריות:

      1.            על פי החוק בנות יורשות בשווה עם הבנים, בעוד שעל פי ההלכה רק הבנים יורשים.

      2.            החוק אינו מכיר בירושת הבכור פי שניים.

      3.            על פי החוק האישה יורשת חצי מעיזבון הבעל, בעוד שעל פי ההלכה יש לה זכויות שונות למזונות ולמדור מן העיזבון, אך אינה יורשת בעיזבון עצמו.

      4.            על פי ההלכה הבעל יורש את כל נכסי אשתו, ועל פי החוק רק מחצית מעיזבונה (כשיש ילדים).

גישת המשפט העברי שונה, סדר הנחלות שנקבע בתורה קובע את היורשים על פי דין, דיני ירושה אלה הם קוגנטיים (כופים), והמוריש אינו יכול להתנות עליהם או לסטות מהם, אף אם יצווה על חלוקה אחרת של רכושו, שלאחר מות אדם איננו עוד בעלים על רכושו, ועל כן אין לצוואתו תוקף משפטי[5].

במצב זה של אי התאמה בין אופן הירושה על פי ההלכה, ובין חלוקת הירושה על פי החוק עשוי הדבר ליצור הוצאת ממון שלא כדין, וכן מתיחויות משפחתיות לאחר מותו של אדם, על כן מוטלת כמעט על כל אדם החובה לערוך צוואה.

דרכי ההורשה

על פי ההלכה, קיימות שתי דרכים להעברת הנכסים ליורשים, והם שלא על פי חלוקת דין תורה.

שתי הדרכים מתייחסות לצוואה בשעה בו המצווה הוא 'שכיב מרע', דהיינו בסמוך למיתתו. האחת בהיותו שכיב מרע יכול המוריש לשנות את חלוקת הירושה בין אלו שאמורים ליורש [6].

האפשרות השנייה בהיותו שכיב מרע, רשאי המצווה לתת נכסיו גם בעל פה וללא מעשה קניין, באם מחלק את כל נכסיו במתנה [7], אפשרות זו נקראת מתנת שכיב מרע ותוקפה הוא מדרבנן.

אך ב' הדרכים הנ"ל אינן נותנות מענה לרוב המצבים, מכיוון שהן מתייחסים לזמן מיוחד הסמוך למיתתו של אדם, כשלא ניתן להסתמך על כך שתהיה לו היכולת הפיזית ונפשית (וכן שיהיה משוחרר מלחצים חיצוניים) לחלק את נכסיו באותה שעה.

דרך שלישית הפועלת גם בהיות המצווה בריא, והיא קיום הוראת המת מחמת "מצוה לקיים דברי המת" , גם אפשרות זו עדיין מוגבלת למצב בו הממון הופקד על ידי המוריש בידי שליש לצורך אותה מטרה[8], וכמו כן תוצאותיה  אינן קנייניות .                      

מתנה מחיים בתנאי

האופן בו ניתן ליצור העברת נכסים ליורשים שונים שתהיה תקפה על פי ההלכה היא בהקניה רגילה של הנכסים מחיים.

על מנת שיוכל הנותן להשתמש בנכסים עד מותו, וכן על מנת שיוכל לחזור בו מצוואתו, ניתן להגדיר את שעת המתנה 'מעכשיו ושעה אחת קום מיתתי', ולהתנות אותה בתנאי 'אם לא אחזור בי'. כלומר אין מדובר על הקנאה גמורה מחיים, אלא על הקנאה סמוך למיתה המותנית ביכולת חזרה.

גם דרך זו אינה פותרת את אי היכולת על פי ההלכה להקנות 'דבר שלא בא לעולם', גם אם מטרת המקנה היא שתוקף ההקניה יהיה בשעה שנכס כבר הגיע לעולם.[9]

בצוואה פעמים רבות יש רצון להתייחס גם לנכסים שאינם ברשותו של אדם, לדוגמא אם המוריש יירש נכסים לאחר עריכת הצוואה, הצוואה באשר היא הקנאה מחיים, לא תוכל להתייחס לאותו ממון. בדומה, גם אם יירכש נכס חדש בתמורה לנכס קיים (לדוג' החלפת מקום מגורים) לא יכלל הנכס החדש בשטר הצוואה.

מצווה לקיים דברי המת

דרך נוספת להעברת נכסים על פי רצון המצווה היא מכוח העיקרון של 'מצווה לקיים דברי המת'[10], שמקורו בתלמוד[11]: "רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר "מִצווה לקיים דברי המת", וכך נפסק בשולחן ערוך חו"מ [12] "מצווה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצווה ומת, והוא שנותנו עכשיו לשליש." על פי ההלכה חיוב זה מוגבל למצב בו הופקד הממון על ידי המוריש בידי שליש לצורך אותה מטרה.

לפי פשוטם של דברים מצווה לקיים דברי המת אין כאן אלא חובה מוסרית, שכן מבחינה משפטית פורמלית אין לדברי המצַווה תוקף משפטי מחייב.

עם זאת, מכוח ה"מִצווה", החובה המוסרית המוטלת עליו, בית הדין כופה את היורש לקיימם. כך, למשל, מצאנו בתוספתא[13] שאם אמר המוריש "עשו פלוני עבדי בן חורין (דהיינו שחררהו מעבדותו) מהיום לאחר מיתה, לא אמר כלום", והנה למרות ש"לא אמר כלום", קובעת התוספתא: "וכופין את היורשין לקיים דברי המת".

באיזה מנגנון נכון לבחור?

כפי שנכתב לעיל, השימוש בדרך של 'מתנה מחיים בתנאי' לבדו אינו מאפשר הקניית דבר שלא בא לעולם. גם מצווה לקיים דברי המת, אינו יכול להתייחס לנכסים עתידיים, שכן צריך השלשת הממון ביד השליש. גם אם נקבל את החידוש שמינוי עורך דין כנאמן לביצוע הצוואה, נחשב כנתינה ביד שליש, קשה להכריע שיחשב כהשלשה גם לגבי הנכסים שטרם הגיעו לרשות הנותן בשעת עריכת הצוואה.

ההיבט החוקי

ישנה חשיבות לכך שהצוואה תהיה תקפה הן הלכתית והן חוקית, גם מהסיבה שאם הצוואה אינה תקפה על פי אחת השיטות, הדבר עשוי להוביל מי מהיורשים, לפנות דווקא אל בתי המשפט האזרחיים, ולא אל בית הדין הרבני.

יש לדעת שתקפות הצוואה מבחינה חוקית, מתייחסת לא רק לנכתב, אלא גם לאופן עריכת הצוואה, לדוגמא, החוק מגביל הימצאותם של הזוכים על פי הצוואה בשעת עריכתה, מחשש להשפעה בלתי ראויה ובלתי הוגנת על המצווה.

רוב ספרי ההלכה בימינו העוסקים בנושא, מביאים נוסחי צוואה אשר תקפים מבחינה הלכתית העונים גם על דרישות החוק.

 עמדתו של הרב בן ציון גרינברגר [14] שופט בבית הדין למשפחה בי"ם, היא, שעדיף לערוך שני מסמכים נפרדים, מסמך אחד – הצוואה הרגילה החילונית, אשר תנוסח כרגיל בלי כל התייחסות לצד ההלכתי, ומסמך נפרד לחלוטין שבו יופיעו כל הניסוחים הדרושים על פי ההלכה (וראה שם את שיקוליו).

גם בבחירה בדרך זו, ראוי וטוב להיעזר בעו"ד המודע גם להיבטים ההלכתיים, על מנת ששתי הצוואות, ההלכתית והחילונית תהינה תואמות מבחינת תוצאותיהם.

למען הסר ספק יובהר כי אין באמור משום מתן עצה או חוות דעת משפטית ויש להיוועץ פרטנית עם עו"ד בטרם יעשה שימוש במידע לעיל.

משרד עוה"ד לנקרי ושות' עוסק בין היתר בהתמחות ייחודית בדיני המשפחה והירושה על קשת הנושאים הרחבה שבו.

[1]  רבנו גרשום בבא בתרא  קמא ע"ב.

 [2] חוק הירושה תשכ"ה 1965.

[3] מצוות עשה רמ"ח.

[4] שולחן ערוך חו"מ כו.

[5] וכך פסק הרמב"ם  בהלכות נחלות, פרק ו, הלכה א.  שאין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן       היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה,       ואין התנאי מועיל בה.

[6] שו"ע חו"מ סימן רפ"א. 

[7]חו"מ סימן ר"נ סע' א'-ד'. 

[8] חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב'.

[9] חו"מ סימן רט.

[10] וראה ש' זעפראני, "צוואות הנעשות בערכאות של גויים", מוריה כ (תשנ"ו), עמ' קיד-קכב, האומר שהרב י"ש אלישיב מוכן להכיר בתוקף צוואה פגומה מכוח כלל זה, אם יעשו כן בדרך של פשרה בין הצדדים.

[11] גיטין יד ע"ב.

[12] סימן רנ"ב סעיף ב', הרב יוסף בדיחי טען במאמר (מפורסם באתר דין תורה)  כי במקום בו ממונה עורך הדין כנאמן לביצוע הנאמר בצוואה, יש לראות זאת כנתינת הממון לשליש. שכן, בסמכותו ובכוחו (על פי החוק) של הנאמן לביצוע הנאמר בצוואה. על גישה זו חלק הרב עצור.

בשבועות האחרונים התווה בית המשפט העליון הלכה שנוגעת לדיבה בעידן הרשתות החברתיות במסגרת רשות ערעור אזרחי 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ.

התמורות עם השנים:

אם חוק איסור לשון הרע שנחקק בשנת 1965 היה מעט "מאחור" בכל הנוגע ללשון הרע שמתנהלת במרחב הציבורי החדש של העשור האחרון- הרשתות החברתיות, הרי שלאחרונה נדרשים בתי המשפט (לא רק העליון) להכרעות משמעותיות בתחום, בשונה מהעבר בו אותו מרחב ציבורי התנהל ברחוב, בעבודה או בבנין המגורים שלנו. כך למשל בתי המשפט דלמטה התמודדו לאחרונה עם אחריות מנהלי דפים (PAGES) ברשת הפייסבוק, כותבים אנונימים (טרולים), דיבה מצד וכנגד נבחר ציבור (ראו למשל הליך הדיבה בשם השרה מירי רגב שנוהל בידי משרדנו וגבולות החסינות שהתווה בנדון בית המשפט המחוזי בחיפה), גבולות השיח במרחב הציבורי וכו'.

וכעת, נדרש העליון להתערב בסוגיה חשובה שנוגעת כאמור להתפתחות השיח ברשת החברתית פייסבוק (FACEBOOK) – סוגיות השיתוף (SHARE) או לסימון המביע רגשות "לייק" (LIKE). אומנם בתי המשפט השלום והמחוזי שבהליך דנן פסקו את אשר פסקו, אולם בית המשפט העליון החליט לדון בערעור שבפנינו לנוכח החשיבות הציבורית והרצון לקבוע הלכה שתנחה את בתי המשפט השונים. נציין כי להליך צורפה אף חוות דעתו של היועץ המשפט לממשלה אשר ברובה המכריע התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי והעליון.

עיקרי הפסיקה:

א. נקבע כי חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים ברשת האינטרנרט וזאת למרות שהחוק כבר נחקק לפני למעלה מיובל שנים מבלי שעידן הניו מדיה היה לנגד עיניו של המחוקק.

ב. חרף ההלכה שתובא בהמשך, הרי שיש לשמור על האינטרסים הציבוריים כבדי המשקל כגון חופש  הביטוי. ועל כן יש להימנע מפרשנות שתייצר אפקט מצנן אשר ירתיע התבטאות לגיטימית וחופשית במרחבי הרשת.

ג. כבר לפני הדיון בערעור שלפנינו, היה ברור כי כתיבת פוסט/סטטוס ברשת הפייסבוק  מהווה פרסום על פי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע ועל כן יכולה להקים עילה לתביעה ככל שיש בפוסט לשון הרע.

ד. אבל בכל הנוגע לפעולות שאינן יוצרות מסר חדש ועצמאי כגון הלייק והשיתוף – בית המשפט קובע כי יש להבחין בין שתי הפעולות (לייק ושיתוף) בכל הכרוך בתביעת דיבה.

ה. בעוד שפעולת השיתוף יוצרת למעשה מעין "עותק" של פרסום הדיבה המקורי ומהווה פרסום מחדש לפי כללי הרשת החברתית ועשויה להקים פרסום מחדש לקבוצות חדשות, הרי שאין לראות כך בסימון "לייק" שאינו יוצר עותק חדש אלא מביע רגש לפוסט המקורי (או המשותף).

ו. לפיכך, קובע בית המשפט העליון כי פעולת השיתוף- תוכר כדיבה בעוד שהלייק לא יהווה דיבה.  אבל מצנן "את החגיגה" במסגרת איזונים ובלמים שלהלן.

ז. בית המשפט מביע חשש אמיתי מכך שרק משתפים יתבעו, בעוד שאלה אשר יצרו את הפוסט המקורי – לעיתים כלל לא יתבעו. ועל כן קובע בית המשפט כי ברירת המחדל היא שהתביעה תוגש  קודם נגד יוצר הפוסט המקורי בהיותו זה "שחולל" את הפגיעה בשם הטוב, ורק לאחר מכן נגד המשתפים.

ח. בית המשפט קובע גם כי פערי כוחות בין הצדדים או עילת חסרת יסוד או גבולית, או סכום תביעה  מופרך ותקיפת פרסומים שיש בעם עניין ציבורי מובהק- עשויים לעורר את החשש שמדובר בתביעה שהוגשה בעיקרה למטרה לא ראויה של השתקת התבטאות לגיטימית ולא ממניע של רצון לקבל תרופה בגין פגיעת דיבה. ולכן כל הרחבה של גבולות דיני הדיבה צריכים          להיעשות תוך מודעות ורגישות גם לסוגיה זו.

ט. בית המשפט קובע כי יוקם מחסום דיוני כנגד תובע שפועל בחוסר תום לב במסגרת מס' כלים שקיימים זה מכבר לבתי המשפט (דחיית תביעה על הסף, פסיקת הוצאות כנגד תביעות סרק/השתקה ועוד). בית המשפט קובע כי במסגרת הבלמים יש לבחון את היקף החשיפה של הפרסום המקורי למול היקף החשיפה של השיתוף שבגינו הוגשה התביעה.

י. נזכיר גם כי החוק עצמו מונה שורה של הגנות שעומדות לנתבע כגון תום לב, הגנה על עניין ציבורי, חובה מוסרית או חוקית, אמת דיברתי וכו'. 

יא. בית המשפט קובע גם כי שיתוף אשר לא מקים פרסום משמעותי ביחס לפרסום המקורי, יוכל לזכות את התובע בהוצאות נמוכות מאוד. 

לסיכום:

בית המשפט העליון מורה לראשונה כי שיתוף פוסטים ברשתות החברתיות יוכל להקים עילת תביעה בדיבה, וזאת בשונה מ"הלייק". ואולם, כדי שנמשיך ליהנות משיח חופשי, מכבד ולא משסה (חופש ביטוי ולא חופש שיסוי)- קובע בית המשפט מספר מנגנונים כדי לא להכשיר מיידית כל תביעה של משתף פוסט.
יש לזכור כי השיח הציבורי עבר בשנים האחרונות אל מאחורי המקלדת. וכאמור בשנים האחרונות מתווים בתי המשפט את הדרך לנוכח החוק שלא הותאם לכך.
ובנימה אישית: נייחל שכולנו נשמור על שיח מכבד לא רק ברשת האינטרנט. ואולם, תזכרו שלעיתים ניתן לייחס אחריות כספית אם שיתפתם פוסט שיש בו מימד של דיבה.

מה שלא ידעתם על יום השבתון
מידע  לעובד ולמעביד ביום הבחירות – בהתאם לחוק יסוד: הכנסת, יום השבתון מתחיל בשעה 07:00 ומסתיים בשעה 22:00.
יום זה הינו יום שבתון לעובדים במשק על פי החוק.
מותר להעסיק עובדים ביום הבחירות, אלא שזה צריך להיות בהסכמתם.
בהתאם לחוק הבחירות, עובדים שעבדו אצל אותו מעסיק 14 ימים רצופים לפני הבחירות – יקבלו שכר מלא כאילו עבדו ביום הבחירות.עובד שיסכים לעבוד ביום הבחירות יהיה זכאי לתשלום נוסף, כלומר ל- 200%.קיימת אפשרות לעובדים שיעבדו ביום הבחירות להנות משכר של 100% וצבירת יום חופשה לעתיד. זה נתון לבחירתם. בהתאם לדין, קיים שוני בתחשיב השכר לעובד חודשי/יומי/שעתי.כל העובדים זכאים ליום שבתון ללא קשר לכאלה שהינם קטינים ואינם בעלי זכות הצבעה. קיימים סקטורים כגון מערכת הביטחון, משטרה, רפואה וכו' שהתחשיב לגביהם נגזר באופן שונה מהאמור לעיל.ועדת הבחירות פרסמה שירותים נדרשים, כלומר: שירותים שיש להפעיל אותם ביום הבחירות (תחבורה, חניונים, עיתונות, רדיו ועוד).

***מוגש כשירות לציבור ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה ראוי שיבחן לגופו.
***נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד.

כללי:

חוק הגנת הפרטיות חוקק בשנת התשמ"א- 1981. (להלן: "החוק").
החוק טומן בחובו סעיפים אשר תכליתם אחת: שמירה על פרטיותו של אדם מכוח חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.

החוק הינו בין החוקים החריגים בחקיקה הישראלית (3 חוקים בסה"כ) אשר מהווה למעשה חוק דו ראשי: חוק שניתן בגינו לתבוע במישור האזרחי ואף לבוא בדין- בהליך פלילי.

החוק במישור האזרחי מאפשר להיפרע בפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 29 א' לחוק. אולם יש לזכור כי, מקום שבו הפגיעה בפרטיות הייתה מינורית- הרי שלא יפסק פיצוי, או שיפסק פיצוי פעוט ביותר.

כולנו זוכרים את טיסת השוקולד המפורסמת (טיסת ישראייר) בה אחת הנוסעות אשר צולמה- התלהמה על דייל שסירב למכור לה או למי ממכריה- שוקולד. האירוע צולם וגרם לשיח רחב של הציבור בישראל אודות דרך הביטוי המדרדרת שלנו כאומה.

כהרגלנו, נתחיל מההתחלה:

החוק אינו מאפשר לצלם אדם ברשות היחיד. סעיף 2(3) לחוק.

החוק מאפשר צילומו של אדם ברשות הרבים, ובתנאי שלא יהא בפרסום משום להשפילו או לבזותו. סעיף 2(4) לחוק.

נותר לנו לבחון אם כך, מהו המרחב הציבורי ומהו רשות היחיד:

המבחן שהתווה בית המשפט העליון לצורך שאלה זו הוא מבחן הצפייה. כלומר, אם בנסיבות הצילום ציפה המצולם (הנפגע) לפרטיות. שאז יהיה מדובר ברשות היחיד חרף העובדה שהצילום בוצע במקום מרובה משתתפים. נציין כי בית המשפט הורה לפרש את המונח "רשות היחיד" בצמצום, כך שלרוב, מקומות בעלי אופי ציבורי- לא יוכרו כרשות היחיד. (המבחן ליישום ההגדרה נקבע כ"מבחן הנגישות", קרי, כמה הציבור נגיש לאתו מרחב).

בית המשפט חידד בפסיקתו כי ברשות הרבים נקל יותר אולם יש לשמור על הפרסום כאמור שלא יבזה או ישפיל את המצולם.

השאלה המתעוררת לוודאי בהקשר לטיסת השוקולד הינה: האם אותו צילום בטיסה אשר מהווה ככל הנראה רשות רבים, נועדה לבזות או להשפיל את המצולמת? לכך מספר תשובות:

סעיף 6 לחוק קובע כי לא תהיה עילת תביעה כאשר לא התרחשה פגיעה של ממש.

ישנם מקרים בהם גם פגיעה בפרטיות תטיל סייג לאחריות. כלומר, הייתה פגיעה זו או אחרת בפרטיות- אולם כזו אשר תצדיק את הפרת הפרטיות ותמנע בסופו של יום עילת תביעה מהנפגע.

כך למשל, סעיף 18 לחוק מורה כי אם הנתבע (המצלם), עשה את הפגיעה בתום לב באחת מהנסיבות האמורות בסעיף- תהיה לו הגנה טובה והוא לא יוכל להיתבע בדין. אחת ההגנות המתאימה לענייננו הינה פגיעה שנעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע (המצלם) חובה חוקית, חובה מוסרית או חובה חברתית לעשותה. החוק גם מקנה הגנה על מי שצילם על מנת להגן על עניין אישי כשר של עצמו. ובהמשך הסעיף: אם הייתה הפרת פרטיות בעניין שהיה בו עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, הרי שהפרסום לא היה כוזב (שקרי).

בית המשפט קבע זה מכבר בהליך: ע"פ 5026/97 כי חובת תום הלב הנדרשת מהפוגע (המצלם) הינה חובה סובייקטיבית. כלומר, מה חשב הצלם כאשר פגע. ולא מה חשבו כולם כאשר צילם.

    לסיכום:

בפנינו אם כן פגיעה בפרטיות על אף שצולמה ברשות הרבים. אלא שככל הנראה, למצלם תהיה הגנה טובה כפי שיפורט להלן:

אבל, לדעתינו המשפטית, בנסיבות בהן הופץ הסרטון, הרי שהיה צדק בפרסום הדברים לנוכח החובה המוסרית והציבורית כדי לשנות את השיח המתלהם שבישראל. יתר על כן, המידע שהועבר לציבור- היה אמת.

והרי כבר אמרו חכמנו: "כל הפוסל- במומו פוסל". המצולמת בעצמה יצרה את המצג לפיו היא מבזה את עצמה- בעצמה. ועל כן נדמה שאין לה על מה להלין עם פרסם הסרטון. עליה היה לקחת בחשבון שהינה מצולמת בתוך מרחב שזהה יותר לרשות הרבים מאשר רשות היחיד.

אשר על כן, אנחנו סבורים כי גם אם הייתה פגיעה בפרטיות, הרי שלמצלם עומדות הגנות משפטיות אשר יחלצו אותו מהליך משפטי. נדמה כי ככל שההליך היה מבשיל לתביעה בשם חוק הגנת הפרטיות- לא הייתה זכאית המצולמת המתלהמת לפיצוי זה או אחר.

נייחל שכולנו נשמור על הערך המקודש: כבוד האדם וחירותו. ומן העבר השני: תרבות שיח בריאה בישראל.

המידע מוגש כשירות לציבור ואין לראות בו משום ייעוץ משפטי.

מטרת החוק הינה להביא לצמצום השימוש בשקיות נשיאה זאת בכדי להפחית את כמות הפסולת בעקבות השימוש בשקיות. זאת, באמצעות גביית תשלום בעבור כל שקית, וכן הטלת איסור בגין עסקים קטנים בחלוקות השקיות באופן גורף. והכל בכדי לצמצם מפגעים סביביתיים בריאותיים שהשקיות גורמות, למען איכות חיינו ואיכות הדורות הבאים. למעשה,  העתקנו במקצת את הנהוג במדינות אירופה.
קצת נתונים:
הביקוש לשקיות בישראל הוא 274 שקיות לנפש בשנה, ובסך הכל משתמשים בכל שנה במרכולים ב–1.28 מיליארד שקיות.
החוק יאסור על חלוקה של שקיות בחינם שעוביין פחות מ- 20 מיקרון (השקיות אשר מחולקות היום עוביין 14 מיקרון) ללקוחות.  מי שיהיה מעוניין להשתמש בשקיות יצטרך לשלם סכום מינימאלי של 10 אג' לשקית, בכך מאמינים יוזמי החוק כי הדבר יביא לירידה משמעותית בהיקף צריכת השקיות בישראל.
יש גם הטבה לרוכשים,  נפרטה בהמשך.

נדון בעיקרי החוק:

עוסק (כל מי שעוסק בממכר קמעוני של מוצרים) לא יעמיד לרשות לקוח, לא ימסור לו ולא ימכור לו שקית נשיאה שעובייה פחות מ- 20 מיקרון.
"בחנויות הקטנות" תאסר המסירה בחינם של שקיות חד פעמיות בעובי של פחות מ 20 מיקרון, והם אינם מורשים למכור ללקוח את השקיות. החנויות הקטנות יצטרכו במידה והם יהיו מעוניינים בכך, להעמיד לרשותו של הלקוח שקיות שעוביין מעל 20 מיקרון.
קמעונאי גדול לא יעמיד לרשות לקוח ולא ימסור לו שקית נשיאה חד–פעמית, אלא אם כן גבה מהלקוח תשלום בעדה.
על הקמעוני הגדול להציב שלט ברור על יד כל קופה מודעה בדבר כוונתו לגבות תשלום בעבור כל שקית.
גם בעסקאות מכר מרחוק על קמעונאי גדול לאפשר ללקוח להודיע כמה שקיות נשיאה חד-פעמיות ברצונו לרכוש בעיסקה, ואסור לא למכור שקיות נשיאה חד-פעמיות, אלא אם כן הוא הודיע ללקוח מה מספר השקיות שבדעתו למכור לו וקיבל את הסכמתו לחייבו בתשלום המתאים.​

בגין הפרות החוק רשאי המנהל להטיל עיצומים כספיים של עד 40,000 ₪.

על הקמעוני יהיה לציין בחשבונית של הלקוח את מספר השקיות שקנה ואת מחירן.
החריגים לחוק הינם שקיות הבאות במגע ישיר עם מזון, שקיות לפירות וירקות, גבינות דברי מאפה ומוצרי בשר.
חלה חובת דיווח על הקמעוני הגדול למשרד להגנת הסביבה אחת לרבעון על מספר השקיות שהרשת מכרה.
החוק יכול ברובו על "הקמעונים הגדולים" שאלא הם למעשה רשתות השיווק הגדולים.

חשוב לציין כי כספי ההיטל שהלקוחות ישלמו בגין השקיות יועברו לקרן לשמירת הניקיון, והכספים ישמשו בין היתר בכדי לעודד את השימוש בסלי קנייה רב פעמיים
וכן צמצום השימשו בשקיות חד פעמיות. דבר הגורם נזק בלתי הפיך על הסביבה.

בנוסף, הקרן לשמירת הניקיון תהיה אחראית על ההסברה לאזרחים בכדי להסין את החוק לצימצום השימוש בשקיות, וכן ביצוע עבודות ניקיון לסילוק פסולת שקיות מאיזור החוף של מדינת ישראל.

נכון לחודש הראשון לכניסתו של החוק לתוקף, המשרד להגנת הסביבה מסבסד חלוקת סלי קנייה רב- פעמיים בחלק מרשתות השיווק:
1 סל רב פעמי – לקונים בסכום של 101 ש"ח ועד 249 ₪
2 סלים רב פעמיים – לקונים בסכום של 250 ₪ ועד 399 ₪
3 סלים רב פעמיים – לקונים בסכום של 400 ₪ ועד 549 ₪
4 סלים רב פעמיים – לקונים בסכום של 550 ₪ ועד 750 ש"ח.
5 סלים רב פעמיים – לקונים בסכום של 751 ₪ ומעלה.

אנו סבורים כי ראוי לשמור על סביבה ירוקה  אם כי שהרגלי הצריכה בישראל שונים מאלה הנהוגים באירופה. ועל כן אנו צופים קשיים ביישום החוק ו/או מהלכים עוקפי החוק.  ימים יגידו..

האמור הינו בבחינת מידע לציבור ולא מהווה ייעוץ משרדי מטעם משרד עורכי  הדין לנקרי ושות. כל מקרה ראוי שיבחן על ידי איש מקצוע מתאים.

משלוח דואר פרסומי לאנשים פרטיים ללא הסכמתם נהפך לדבר שבשגרה, זהו אם כן דואר הזבל.
עם התקדמות הטכנולגיה גילו מפרסמים רבים את הפוטנציאל והחשיפה הרבה להם הם יכולים לזכות ממשלוח דואר פרסומי באמצעי התקשורת השונים, לרבות דוא"ל.

למעשה עד חיקוק "חוק הספאם" לא היה באפשרות האזרח כלים משפטיים להתמודד עם התופעה.
חוק הספאם הוא כינוי לתיקון מס' 40 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב – 1982, כאשר הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 30א'. מדובר בתיקון לחוק קיים אשר הוראותיו אוסרות על מפרסם לשלוח דבר פרסומת בפקס, במייל או הודעת SMS או מערכת חיוג אוטומטי בלא הסכמה מפורשת לכך מראש, בכתב או בעל פה.

החוק חל על פרסומות מסחריות אשר מטרת הפרסומות היא לעודד רכישת מוצרים מסוימים.
החוק מסדיר בנוסף את הכללים שיש לכלול בדואר עצמו:

יצוין בכותרת "פרסומת".
שם המפרסם ודרכי יצירת קשר.
וכן קישור או דרך נוחה להסיר את עצמך מקבלת הודעות נוספות.

חשוב לזכור:
לא כל דואר אלקטרוני או כל הודעה אשר מתקבלת למכשיר הנייד או מסר בפקס ו/או הודעה מוקלטת מהווים דבר פרסומת בהתאם לחוק ועל כן לדוגמא קבלת מסרים של מידע, כגון ממקורות של המדינה, או קבלת מסרים או טלפונים המעודדים הצבעה לחברי כנסת לקראת בחירות, או בקשה להצביע למועמד כזה או אחר – אינן מהווים מסר פרסומי בהתאם לחוק ועל כן לא ניתן לתבוע את שולח המסר על פי חוק זה.
רק לאחרונה ביום 28/12/16 אישרה הכנסת בקריאה טרומית את חוק דואר זבל בטלפון אשר למעשה אוסר על שליחת הודעות פרסומות וחדשות בהודעות למכשירי הטלפון. וכן איסור על "ציתנוקים" (צלצול ניתוק) שזה למעשה תופעה מרגיזה אשר חלק מהחברות עשו להם לנוהג, וכך האזרח חוזר למס' ונחשף לפרסומות בעל כורחו.
החוק מטיל הן על שולח ההודעה ו/או על המפרסם, את האחריות בגין משלוח ההודעה.

מה הפיצוי:
החוק מעניק פיצוי מקסימלי של עד 1,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בעבור כל הודעה. למרות זאת יש לשים לב כי מדובר בפיצוי מקסימאלי של 1,000 ₪ ולרוב בתי המשפט פוסקים לתובע פחות מכך. הכל בהתאם לנסיבות "ההצקה" של המפרסמים.

הפסיקה אף קבעה כי חוק הספאם חל גם על שיחות טלפון מאנשי מכירות. בפס"ד נגד חברת תקשורת גדולה, קבעה כב' הרשמת הבכירה כי: "אין מחלוקת שחלק משיחות הטלפון לתובע אכן כללו דברי פרסומת כהגדרתם בחוק וכי הודעה זו מוגדרת בסעיף 30א(א) לחוק גם כ"מסר בזק", הכולל גם "שמע" ומועבר באמצעות רשת בזק ציבורית אל ציוד קצה של נמען. הגדרה זו חלה לכאורה גם על מסר המועבר לנמען באמצעות שיחת טלפון המתקיימת מול גורם אנושי, ולא רק לגבי מסר מוקלט".

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט פוגלמן" ההתפתחויות הטכנולוגיות והשימוש ההולך וגובר בתקשורת אלקטרונית הוליד את התופעה הידועה כ"דואר זבל" – הפצה המונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות ובהם הודעות דואר אלקטרוני… הספאם מהווה מטרד ציבורי הגורם לנזקים רחבי היקף" (ציטוט מתוך פסק הדין רע"א 1954/14, אילן חזני נ' שמעון הנגבי, אשר ניתן ביום 4.8.14 בבית המשפט העליון בירושלים).

מסקנות:
במידה וקיבלתם דבר פרסומות ולא מסרתם את הסכמתכם לכך – אתם יכולים לתבוע!
רצוי לשלוח לחברה ששלחה את דבר הפרסומות דוא"ל חוזר ו/או משלוח הודעה על כך שאינך מסכים לקבל דואר פרסומי. דבר זה יהווה ראייה במידה ותקבלו דבר פרסומות נוסף מאותו שולח. זכרו לסרב בכתב!! להמשך קבלת דבר הפרסומת.

אופן הגשת התביעה הינו פשוט וקל, ובמקרים הפשוטים אינכם חייבים להיעזר בעו"ד.

נדגיש כי מאמר זה הינו מידע לציבור ואינו מהווה יעוץ משפטי. כל מקרה, ראוי שיבחן על ידי איש מקצוע המתאים לכך.

פעילויות שונות לילדינו- טומנים בחובם סיכונים מסויימים מטבע הדברים. כדי להבטיח ולגמד ככל שניתן את הסיכונים, התוו הרגולטורים השונים, חובה חקוקה לרישיון הפעלת קייטנה ואישור משרד החינוך.

כך למשל, המחוקק קבע מס' מסויים של ילדים בקייטנה יחייב שירותי אבטחה וכי קייטנה שמוגשים בה מאכלים לקטינים- תחייב אישור בריאות מתאים.

המחוקק ניסה לגעת בכל ההיבטים הבטיחותיים אשר יכולים לגרום סיכון. 
אנו שבים ומדגישים את החובה שלכם כהורים לדרוש!! ממפעיל הקייטנה רישיון בתוקף.

הדברים הללו נכתבים מידי קיץ-בדם יקר.

חופשה נעימה מכולנו.

מוגש כשירות לציבור ואינו מהווה יעוץ משפטי. כל מקרה צריך שיבחן לגופו ע"י עו"ד מוסמך.

לא נעים כאשר הטיסה מעוכבת. אלא שכיום, מספר שנים לאחר חקיקת חוק שירותי תעופה  (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שיוני בתנאיה), התשע"ב, 2012 "חוק טיבי"- הפיצוי תופס משנה תוקף ומעניק הגנה רחבה לטסים המעוכבים.

אכן התנאי המינימאלי לקבלת פיצוי בהתאם ליעד הטיסה תלוי בכך שהטיסה עוכבה משך שמונה שעות!! ויותר. אלא, שברוב ההליכים המשפטיים נהגו חברות התעופה הנתבעות לנסות ולהשתמש בהגנה שעומדת לרשותן בסעיף 6 לחוק לפיו "נסיבות מיוחדות" בעיכוב הטיסה- יכול שימנע מתן פיצוי.

בצעד אמיץ, פסקו לאחרונה בתי המשפט השונים כי "נסיבות מיוחדות" הינן מצב מלחמה או שביתה באספקת הדלק וכיוצ"ב.
טענות לתקלות טכניות מצד הנתבעות אינן נכללות יותר כ"נסיבות מיוחדות" וכל מקרה יבחן בקפדנות.

בית המשפט לתביעות קטנות פסק לא מזמן כי על חברות התעופה להעמיד מטוס חלופי וחלפים מתאימים כאשר נמצא כשל טכני במטוס
וכי ההגנה האמורה בסעיף 6 איננה רחבה!! מה גם שעל חברות התעופה להעמיד שירותי הסעדה ולינה למעוכבי הטיסה בהתאם לחוק.לכן, עימדו על זכותכם המשפטית למצות את הדין הצרכני בנסיבות אלו.

מאחלים לכולכם חופשה נעימה תוך עמידה בהוראות הדין לכל הצדדים.

אין לראות באמור משום יעוץ משפטי וכל מקרה צריך שיבחן לגופו ע"י עו"ד מתאים.

איסורי הטעיה קיימים בתחומים שונים של המשפט האזרחי והפלילי. איסור ההטעיה הקבוע בחוק הגנת הצרכן הינו מעורב. הפרתו מהווה עוולה נזיקית (לפי סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן), ובעקבות זאת מתאפשר לרוב ביטולו של חוזה שנכרת. החידוש הוא כי חוק הגנת הצרכן כורך יחדיו אחריות חוזית ונזיקית בגדרו של אותו איסור, בעוד, חוק החוזים הכללי מתייחס רק לאחריות החוזית.

מהי הטעיה? התשובה מצויה בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. בית המשפט העליון ניתח במספר פסקי דין את סעיף 2 הנ"ל וקבע כי הטעיה הינה הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים או המוסתרים – לבין המציאות. משכך, ההטעיה יכולה ללבוש מספר כובעים, בין היתר: הטעיה במעשה על דרך מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות. ובנוסף, הטעיה במחדל, קרי, אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם. סעיף 2א מפרט עשרים ואחד מקרים אותם יראו כהטעיה בעניין "מהותי בעסקה".

ויודגש, כיום, לאחר תיקון החוק, הצרכן יכול לתבוע בגין הטעיה צרכנית גם אם עילת התובענה צמחה לאחר מועד ההתקשרות בינו לבין המוכר. בכך, יצק המחוקק תוכן לחוק הגנת הצרכן.

סוגיה מעניינת הינה היחס שבין האיסור מפני הטעיה בחוק הגנת הצרכן לבין זו של דין ההונאה במשפט העברי (ראה במסכת תחומין, ב). נראה כי ההונאה במשפט העברי כוללת כל מקרה שבו העסקה חורגת בהיקף כזה או אחר ממחיר השוק. רוצה לומר, שאם המוכר (עוסק כמשמעתו בחוק) שתק והפריז לגבי מחיר השוק המצוי של המוצר אותו הוא מוכר – תתקיים הונאה. מאידך, סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן אינו מורה באופן ישיר למוכר לערוך "סקרי שוק" במקום הצרכן – על הצרכן מוטלת חובה זו כלל ועיקר.

עניין נוסף וחשוב: סעיף 2 המדובר לא מחייב את הצרכן להצביע על הטעיה בפועל. גם אם מעשיו של המוכר עלולים להטעות, די בכך כדי להרים עילת תביעה כנגד המוכר. רוצה לומר, נטל ההוכחה של הצרכן נמוך משמעותית, שכן, עליו להוכיח חשש להטעיה ולא בהכרח הטעייה בפועל.

נסיים מאמר זה באיסור המפורש מספר ויקרא: "לא תעשו עוול במשפט, במידה, במשקל ובמשורה… ובהמשך: וכי תמכור ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. נזכור כי התכלית לחקיקה הצרכנית עוסקת בצמצום פערי הכוח בין הצדדים לעסקה שמוגדרת כעסקה צרכנית. כיום, גם קולו של הצרכן נשמע יותר בניגוד לעבר.

הימים לפני חג הפסח ימי קניות הם. מחד, על הצרכנים לבדוק את המוצר בו הם חפצים בדיקה יסודית, סקרי שוק, ביקורות, תקינות ועוד. ומאידך, על העוסקים מוטל הנטל לעסוק בהוגנות צרכנית. אם איזון זה ייאבד – לא יהיה מנוס אלא להביא עניינים אלה לפתחו של בית המשפט אשר שם פעמיו בשנים האחרונות יותר ויותר לזכויות הצרכן.

אין לראות באמור לעיל משום יעוץ משפטי ו/או תחליף ליעוץ משפטי ו/או חוו"ד משפטית. בכל מקרה יש להתייעץ עם עו"ד מוסמך על מנת לקבל יעוץ המותאם לנסיבות המיוחדות ולנתוני האירוע בכללותו.

עו"ד יניב לנקרי בעל תואר שני במשפטים (LLM) בהתמחות בדיני הצרכנות, עוסק במסגרת תחומי העיסוק במשרדו, בדיני הצרכנות על קשת הנושאים הרחבה שלהם.