פשרה בחוק ובהלכה

מאז ומעולם הפתרון המוצע ליישובם של סכסוכים ומחלוקות בין אינשי דעלמא, היה בדרך של הכרעה שיפוטית, כיום ישנם דרכים נוספות וחלופיות מהן מקובלות אף בימינו, כגון פיוס בין הצדדים והשכנת שלום או בדרך של הפרדה ביניהם, ויש מהן המכריעות את הסכסוך לשעה, אך תוצאתן לדורות קשה, כגון מלחמות או נקיטת אלימות להכרעת הצד האחר.  

בהצגתו בכנסת של תיקון 15 לחוק בתי המשפט, נאמר כי מגמת התיקון בפתרון סכסוכים נועדה לשפר המצב הקיים ולזרז הליכים, תוך הכרה במוסדות חדשים המסייעים לפתרון סכסוכים, חשיבותו בהקניית מעמד פורמאלי למוסדות, הבוררות, הגישור והפשרה.

בחוק בית המפשט בס' 79, מטרתו של החוק בסיוע לא רק לצדדים עצמם, אלא גם למערכת המשפט עצמה כפי שנאמר בהצעת החוק "כדי לאפשר לבעלי הדין לברור להם דרכים נוספות ליישוב הסכסוך שביניהם, להחישו וכן להקל את העומס על בתי המשפט".

מה יפים דבריו של הש' אלון בפס"ד ביאזי[1] "המטרה של ההליך השיפוטי במשפט אזרחי היא פתרון הסכסוך וסיומו, ובירור האמת אינו אלא אמצעי כדי להגיע לפתרון זה, ואשר על כן, כאשר בעלי הדין הסכימו ביניהם על דרך סיום הסכסוך, שוב אין בירור האמת משמש מטרה כלשהי מבחינת ההליך השיפוטי".

קשת הסכסוכים והמריבות מגוונת למדי סכסוכים מקומיים, סכסוכים בתוך המשפחה ומחוצה לה, סכסוכים בין לאומים ו"מדינות", קטטות על ענייני כסף ורכוש ומריבה על כבוד ומעמד.

בחלק מהמקרים כשקדמה הידברות מוקדמת לבין הצדדים בניסיון ליישב את הסכסוך, באו הצדדים לידי פתרון רצוני מוסכם, ובמקרים אחרים שאין זכר להידברות פני שני הצדדים נותר בעינו למלחמה.

 

המקור לפשרה- במשפט העברי

מהי אם כן הדרך הראויה והטובה ביותר ליישובם של סכסוכים מעין אלה? במשנה באבות רבן שמעון בן גמליאל אומר- על שלושה דברים העולם עומד, על האמת, על הדין ועל השלום, שנאמר: 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'.

פסוק זה בזכריה שימש יסוד לדרשת חז"ל "איזהו משפט שיש בו שלום ? הוי אומר זה ביצוע [פשרה]". פירש המהרש"א[2] "שהפשרה היא בהסכמה ורצון שניהם, מה שאין כן הדין".

הפשרה בדין העברי אינו במציאת האמת בלבד, אלא בעיקרה בפישור בין הצדדים כך שכל צד מוותר קמעה ומתגמש מעמדתו הראשונה.

 

אוהב שלום ורודף שלום

מצוות הרדיפה אחר השלום ויישוב הסכסוך, איננה רק חובת בית הדין הינה חובתו של כל אדם, המודגשת בתפילה הנאמרת מדי יום ביומו[3] בתפילת השחרית, אלו דברים שאין להם שיעור [ששכרם רב לאין ערוך]... אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן, כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים... והבאת שלום בין אדם לחברו [ובין איש לאשתו[4]].

בפירוש התפארת ישראל [5] עמד על הביטוי המיוחד, "הבאת שלום" ולא עשיית שלום, "הבאת שלום" פי' אפילו אין שניהם רוצים יטריח את עצמו לפתותם ולתווך השלום ביניהם, ומזה הטעם לא אמר התנא לעשות שלום, רק 'הבאת שלום' דהיינו, הבאת עצות מרחוק להכריחם בדבריו הרכים להביא שלום ביניהם".

סמל להבאת שלום הוא אהרן הכהן, שנאמר עליו במשנה שהיה "אוהב שלום ורודף שלום"[6].

התלמוד משווה בין משה אבי הדיינים לבין אהרן, המשמש סמל למגשרים המבקשים ליישב סכסוכים מחוץ לבית הדין: "משה היה אומר: ייקוב הדין את ההר [יש למַצוֹת את הדין] אבל אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחברו, שנאמר: 'תורת אמת הייתה בפיו, ועַולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי'.[7]

ופירש רש"י: "כיוון שהיה שומע מחלוקת ביניהם, קודם שיבואו לפניו לדין, היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהן "[8], היינו אהרן היה נפגש עם הצדדים לפני הדיון המשפטי ומבקש למנוע מהם את הכאב והסבל המלווים את ההליך המשפטי ותוצאותיו.

 אפשר שמשמעות  ה"שלום" כאן רחבה מיישוב הסכסוך גרידא, וכמו בהליך הגישור,  משמעותה סיומו של הסכסוך בין הצדדים מתוך שלום הדדי, בניגוד לתוצאותיו האופייניות של ההליך המשפטי, שבדרך כלל מגביה את חומות האיבה שבין הצדדים.

יסוד פעולותיו של אהרן היה התפיסה שהצדק בהסכמה ראוי יותר ואף נכון ממימוש הצדק המשפטי, כמאמר אריסטו: "כשאזרחים הם ידידים זה לזה, שוב אין להם צורך בצדק ובהיותם צדיקים, עוד יש להם צורך בידידות"[9].

 

הפשרה על פי הדין בישראל

הפשרה נעשית בסמכותו של בית המשפט לפי (חוק בה"מ) הרשאי לפסוק בעניין אזרחי שלפניו בדרך פשרה בהסכמת בעלי הדין וכו', דהיינו שופט בה"מ אם ראה לנכון לרדת מכיסא דין - (שפסיקתו על פי סדר דין אזרחי והדין המהותי) ולשבת על כיסא רחמים בהליך של פשרה בין הצדדים ובהסכמה, בכך מוקנה להסכם הפשרה תוקף של פס"ד, אשר בו כל אחד מהצדדים מוותר במידה מסוימת מעמדותיו הוא, עד להסכם, ובאם לא הגיעו להסכם יחול הדין המצוי,

יש תמריץ חיובי - הניתן לבוררות, אך דעת פרו' אוטולנגי ראוי שגם להליך גישור או פשרה, והוא שבאם הוצע הליך פשרה במקום הליך רגיל, יורה בה"מ על החזר אגרה.

ויש תמריץ שלילי - שלעיתים יראה בה"מ לביטול תוצאות לצד  שדחה הצעת פשרה, אשר בסופו של הליך בבה"מ הגיעו לאותה תוצאת פשרה שהוצעה מלכתחילה, תפקיד המפשר מצטמצם לנקודת המפגש בין עמדות הצדדים טרם תחילת הסכסוך, ויש בידו להציע פתרונות חדשים ויצירתיים אחר אשר גילו את צפונות ליבם למפשר (בכך נשלל ממנו להיות בורר, שכבר אינו אובייקטיבי).

 מומחיות המפשר בבירור העובדות הצדדים אינו מכוון להוכחת צדקתם, אלא לתת למפשר כלים להצעת הסדר לפתרון הסכסוך, בהליך פעיל של הצדדים עצמם המפשר יכול לשבת עם הצדדים יחד או עם כ"א לחוד, ובכך מתאפשר ניהול מו"מ בין הצדדים הניצים אשר אינם מסוגלים להיפגש זה מול זה פנים אל פנים, ובשמירת סודיות המידע שבידיהם.

יתרונותיה של הפשרה - המביאה את צדדים לעשות את הצעד הראשון בפתיחת מו"מ, מבלי שדבר זה יחשב כחולשה או ויתור, כמו"כ המפשר יכול להיפגש עימם בלשכתו בהיותו שופט, באווירה נוחה ופחות פורמאלית, הפעלת לחץ ע"מ לקצר את זמן המו"מ, המסייע להם בהפחתת ציפיותיהם, וכבעל ניסיון להצעת פתרונות נוספים.

החסרונות - כוחו הרב של השופט (כמפשר), עלולים לגרום לכך שהצדדים ישמעו לעצתו מתוך יראה ולא מתוך הסכמה ובאם לא יגיעו להסכם יהיה על השופט לעבור מכס הפישור לכס הדין והמשפט, כמו"כ מוגבל השופט להיפגש עם כ"א מהצדדים בנפרד, ובעוד מתנהל המו"מ בצל המערכת המשפטית הדבר מעודד תחרותיות ולא פשרה.

בע"א אגיאפוליס[10] הועלתה השאלה האם במקרה שהסכימו הצדדים לפשרה יכול בה"מ לפסוק גם לפי הדין המהותי, או שמא נשללת ממנו האפשרות הזו? נפסק שם - 1 פשרה מכאנית כמחצה על מחצה פסולה, משום שהיא שרירותית ובלתי סבירה משום שאינה מביאה את כל יסודות הסכסוך של הצדדים.

2 פסיקה על דרך פשרה אינה רק לפי הדין המהותי, יכולה ותהיה כולה לפי הפרוצדורה ודיני הראיות, א"כ גם התדיינות בין הבע"ד שאינה מצריכה הוכחות והבאת ראיות, והיא לפי הדין המהותי עדיין תיחשב בגדרה של פשרה, השופט אילון נשען על הדין העברי האומר "בין לדין בין לפשרה", ובזה נמנעת מהצדדים לאחר פס"ד לטעון מדוע פסקו על פי הדין המהותי בלבד ולא ע"י פשרה, משום שבנוסחא זו מסמיכה את בית הדין, אפילו אם הסכימו בתחילה לפסוק עפ"י הדין המהותי בלבד.[11]

 


[1] ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פד"י מב(1) 446

[2] ר' שמואל אידלש, מחכמי פולין במאה הט"ז.

[3] מקור הנוסח המורחב בברייתא שבת קכז ע"א; קידושין לט ע"ב (והשווה משנת פאה א, א).

[4] פסקה זו אינה בכתבי היד הקדומים, אבל באה בכמה מנוסחי התפילה, ורווחת בנוסח ספרד ועדות המזרח.

[5] עמד ר' ישראל ליפשיץ, גרמניה, ראשית המאה הי"ט.

[6] אבות א, יב.

[7] סנהדרין ו ע"ב.

 

[8] יש ליתן את הדעת לכך שבעיני רש"י לא הליך הגישור עיקר, ואף לא תוצאה משפטית, אלא טיב היחסים בין הצדדים.

[9] אריסטו, "אתיקה", מהדורת ניקומאכוס  1155c271 , בתרגום ג' ליבס, עמ' 188; מובא ע"י פ' סגל, "פתח דבר", בהסכמה 1 (נובמבר 2001), עמ' 3.

[10] בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה, מתוך האתר המשפטי נבו.

[11] יש להשיג ע"כ, הנדון אינו דומה לראיה מהמשפט העברי - 1 בגמ' סנהדרין (דף ו) הובאו ג' דעות בפשרה, והוכרע כדעת רבי יהושע בן קרחה, שאמר מצווה לבצוע (פשרה) שנא' "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם", איזה מקום שיש משפט ושלום יחד הוי אומר זו פשרה, הפשרה בדין העברי אינו במציאת האמת בלבד, אלא בעיקרה בפישור בין הצדדים כך שכל צד מוותר קמעה ומתגמש מעמדתו הראשונה. 2 כאשר הצדדים באו לבה"מ והסכימו לפשרה, לקחו בחשבון שבהליך רגיל יכול צד לסכסוך להפסיד כליל, אך כשהולכים לפשרה ומגיעים לאותה תוצאה של הפסד גמור כמו בהליך רגיל, אשר מלכתחילה נמענו ממנו  ובכל זאת מגיעים לאותה תוצאה, תמוהה למדי, הדבר לדעתי יגרום לצדדים לסכסוך שלא לגשת להליך פשרה.