סרבנות גט הינה רעה חולה אשר יש בה כדי להביא לפגיעה אנושה בחירותם ובכבודם של אנשים,  רבים בדרך כלל נשים הנותרות בעגינותן[1], או נסחטות ביד בעליהן.

מסורבת הגט אינה בת חורין לנהל חיי משפחה[2] תקינים באשר יחפוץ ליבה מחוץ לחיי הנישואין כמו כן השלכותיה ההלכתיות של היותה עגונה יגרמו לה בעיות רבות בהן תהיה אסורה לבעל ולבועל, ובין היתר הבאת ילדים ממזרים לעולם, כמו כן כבודה של העגונה מושפל ונרמס, ובנוסף זכותה להורות נפגעת לא אחת עקב הכבלים הקושרים אותה אל בעלה הסרבן[3].

סוגיה זו הינה אחד האתגרים הקשים הניצבים לפתח עולמה של תורת ישראל בימינו[4].

לא אחת, השוו חכמי ישראל את פדיון חירותן של מסורבות הגט מזיקתן הכפויה לבעל ל"פדיון שבויים", והושווה העיסוק בהלכות אלה ל"דיני נפשות" ממש. על רקע זה ניתן להבין את ההקלות הרבות בדיני ראיות שנהגו חכמים בעגונה. כך, למשל, התירו את שחרורה גם על סמך ראיות שאינן קבילות בדרך כלל, כגון עדות נסיבתית, עדות שמיעה, ובעבר אפילו עדות "מפי בת קול" היוצאת מן השמים.

כדי להתמודד עם סוגיה קשה זו, יצרו חכמי ההלכה במשך הדורות מנגנונים רבים ומגוונים בכדי לשחרר את האישה בעת הצורך מן הנישואין.

הצעתו של הרב בן ציון מאיר חי עזיאל[5] שנוסח הקידושין יאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל עד שלא ימחו בחיי ואחרי מותי בית דין שבעיר זו בהסכמת בית דין המחוז או המדינה ובהחלטת מועצת ונשיאי הרבנות הראשית של כנסת ישראל בירושלים, ומסיבה מוכרחת של עיגון.

 הקושי בנוסח הצעה זו טוב הוא במדינת ישראל, אך מה יקרה בחו"ל שאין מעוגן חוק בתי דין רבניים ? בנוסף חשש ממדרון חלקלק, בהגדרת סיבה מוכרחת של עיגון ? כמו כן מה תווך הזמן הנדרש, ומה התנאים והקריטריונים ?

במשך השנים פוסקי ההלכה הפכו באמצעות התנאי בנישואין לפתרון בעיות הלכתיות כעגינות, במאה ה -15 למשל השתמשו בפתרון זה הרב ישראל איסרליין ותלמידו הרב ישראל מברונא (המהר"י ברי"ן).

היה זה מקרה באלמנה שבעלה נפטר עוד בטרם נולדו להם ילדים והיה עליה לקבל חליצה מאחיו על מנת שתוכל להינשא בשנית. האח היה יהודי מומר ולכן סירב להשתתף בטקס החליצה. גדולי הפוסקים[6] שהלכו בעקבות דעתם של הרב איסרליין והרב ברונא ובמשך הזמן התקבלה ההתניה, אשר לפיה אם הבעל ימות והאישה תזדקק לחליצה מאח מומר יהיו הקידושין בטלים למפרע.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נעשו ניסיונות נוספים לנצל את התנאי בנישואין לבעיות השעה.

בשנת 1907, בעקבות הנהגת נישואין אזרחיים בצרפת, והתופעה לפיה גברים יהודים גירשו את נשותיהן בבית משפט אזרחי ללא מתן גט כהלכתו, ניסחו רבני צרפת תנאי שקבע שאם אחרי שבית המשפט פסק בעניין גירושין הבעל עדיין יסרב לתת גט, הנישואין יהיו בטלים למפרע.

בשנת 1924 הציעו חברי בית הדין שבקושטא איסטנבול לתקן תנאי בקידושין ובנישואין שאם הבעל יעזוב את אשתו לזמן ממושך בלי רשותה או שיסרב לקבל עליו דין תורה או שיחלה במחלת רוח או במחלה מדבקת או שהאישה תיפול לפני יבם סרבן או לפני יבם שנאבד זכרו, אזי באחד מהמקרים הללו למפרע לא יהיו הקידושין קידושין והמעות שנתן לה בתורת קידושין לא יהיו אלא מתנה בעלמא, ולא תצטרך ממנו גט כריתות או חליצה מיבמה.

אופן זה טוב הוא מהצעת רבני צרפת ששם לא היה בסמכות הרבנים לבדם, אך בהצעת רבני קושטא הדבר נמצא בסמכות הרבנים בלבד.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק[7], מציע הפתרון הנ"ל שיכולנו לקבלו להלכה אך לא למעשה- אעפ"י שעצם הדבר הוא פשוט לדינא דמהני תנאי מפורש גם בנישואין וכמו שנהגו לגבי זיקת ייבום במקום דחק של אח מומר...בכ"ז לא הסכמנו להנהיג את התיקון למעשה בכל תפוצות ישראל מפני הקלקולים שיוכלו לבוא מזה ע"י אלה שאינם בקיאים בהלכות תנאים ובכלל בעניינים של גטין וקידושין...אע"פ שדברי כת"ר הם ישרים ונאמרים בשכל טוב בכ"ז איני יכול ליתן עליהם את הסכמתי למעשה מטעם הנ"ל.

יישום הדבר היה בעייתי, ראשית משום שקשה לנסח את התנאי בצורה רחבה כך שתהיה מקובלת על כל הפוסקים, ושנית בשל הבעיה העקרונית הנוגעת להבחנה שבין שני שלבי ההתקשרות בין בני הזוג בשנת 1966, יצא לאור ספרו של הרב האורתודוכסי אליעזר ברקוביץ "תנאי בנישואין ובגט" שאף הוא עורר תגובות חריפות בעולם האורתודוכסי.

בשנת 1968 אומץ בתנועה הקונסרבטיבית בארה"ב הפתרון של נישואין על תנאי, ובחלק מהטקסים שעורכים הרבנים הקונסרבטיבים הזוג מתבקש לחתום לפני החופה ובנוכחות בית דין על טופס בו נאמר כי הנישואין הם על תנאי ובאם בני הזוג יתגרשו בגירושין אזרחיים והבעל לא ייתן לאשתו גט במשך שישה חודשים, יהיו נישואין אלה בטלים ומבוטלים.[8]

דעת המתנגדים[9] חששם העיקרי הוא, כי תיקון כללי של קידושין על תנאי עלול להביא לערעור מוסד הנישואין, ונראה שדווקא במקרה של בעל סרבן, במיוחד במדינתנו ישראל, בה אנו חופשיים  לקבוע את צורת הכפייה – בניגוד למצב בפניו עמדו רבני צרפת והרב ברקוביץ – יש למצוא את הפתרון בכוון זה, ולא להיכנס לפרצה של תיקון כללי של הטלת תנאי בנישואין...גם לגבי צורת התקנה עדיפה הדרך של הפקעת קידושין.

רוב בעלי ההצעות האלה הרחיקו לכת מן המטרה והלאה[10], כדי לתקן את מצבן של העגונות מעמידים הם בסכנה את עצם יסוד האישות והמשפחה אשר כל בית ישראל נשען עליו, "אישות על תנאי" פוגעת בעקרונות היסודיים של הסדר הציבורי והמוסר החברותי. לכן נאסרה הטלת תנאים בנישואין בכל סדרי המשפטים של העמים הנאורים. ואנו ניקום וננהיג עתה נישואין על תנאי כסדר רגיל וקובע לכל יחסי אישות בישראל? וכמה מחמירים המתוקנים שבהם בניתוק קשרי האישות, כמה מיליונים קתולים חיים בכבלי אישות שאין להם התרה עולמית – ואנו ניקום ונעשה את סדר הגט לבן-לווייתה של כל חתונה בישראל, שהיא גטה מקופל ומונח בקופסה משעת החופה!

כפיית גט/ גט מעושה

הבעיה הגדולה הניצבת בפני הפתרונות הכרוכים בהפעלת לחץ על סרבן הגט היא החשש מפני "גט מעושה". לפי ההלכה, הגט צריך להינתן מרצונו החופשי של הבעל. כך שנו חכמים במשנתם[11]: "אינו דומה האיש המגרש לאשה מתגרשת. שהאישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה[12], והאיש אינו מוציא אלא לרצונו"[13].

ברם, במקרים מסוימים התירו חכמים לבית הדין לכפות גט על האיש. ואף על פי שלכאורה במקרה זה הגט ניתן שלא לרצונו, בשונה מדין תורה, רואים אותו כאילו ניתן מרצון.

הֵד לכפיית גט מצוי גם בדין הישראלי, בסעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. ברם, בתי הדין פוסקים על כפיית גט רק במקרים נדירים ביותר, וממילא היה חוק זה ל"אות מתה", והופעל במשך עשרות שנים רק לעתים רחוקות ביותר. למרבה הצער, הימנעות בית הדין לכפות גט או למצער לחייב את האיש לתת גט לאשתו[14], גם כשהנסיבות מצדיקות זאת, ויש בסיס הלכתי רחב לכפייה זו, אופיינית לדרך התנהלותם של רבים מבתי הדין הרבניים בעשור האחרון[15]. לפי נתונים שונים[16], שליש מן התיקים שניתנה בהם החלטה לחיוב גט עדיין לא הגיעו לכלל מתן גט בפועל, וכן גם ב-20% מן התיקים שניתנה בהם החלטה לכפות גט. עד שנת 2000, חלה עלייה משמעותית במספר ההחלטות לחיוב גט ולכפיית גט שניתנו בבתי הדין הרבניים, אך מאז המספרים יציבים למדי[17]. קפיצה משמעותית בנתונים הייתה בשנת 2007, שניתנו בה 18 החלטות לכפיית גט, אך מוקדם מדי לדעת אם אמנם מדובר בתחילתה של מגמה חדשה אם לאו. יחד עם זאת, המספרים המוחלטים מדברים בעד עצמם ומעידים מה רב המרחק בין התיאוריה לבין המעשה. בשנת 1997 ניתנו רק 2 החלטות לכפיית גט בכל בתי הדין הרבניים בישראל, בשנת 1998 עלה מספרן ל-4, בשנת 1999 ל-8, בשנת 2000 ל-10 החלטות לכפיית גט, ומני אז ועד שנת 2003 המספר נע בין 9 לבין 10 החלטות מעין אלה בכל שנה.

הרחקות דרבנו תם

בניגוד לדעת הרמב"ם, המצדיק לכפות גט גם בטענת "מאיס עלי", כשהאישה אומרת שבעלה מאוס בעיניה[18], רבים מחכמי ההלכה סוברים שאין די בטענה זו כדי לחייב את הבעל לגרש את אשתו ויש צורך באחת מעילות הגירושין[19]. ברם, במקרים רבים, הבעל מסרב לקיים את חיובו לתת גט לאשתו גם בהתקיים עילת גירושין, ויש להפעיל עליו אמצעי לחץ. מכיוון שהכאת הבעל, שהייתה מקובלת בעבר כאמצעי יעיל, מנוגדת לעקרונות יסוד משפטיים בני ימינו, ולצד זה עלולה להיות כרוכה בחשש "גט מעושה", חיפשו חכמים דרכים אחרות של הפעלת לחץ על הבעל, שיניעו אותו לתת גט לאשתו. תיקון גדול בעניין זה עשה רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות בצרפת במאה הי"ב. הוא תיקן שורה של "הרחקות", כלומר סנקציות חברתיות, שנועדו להפעיל לחץ עקיף על הבעל ולהניעו לתת את הגט המיוחל לאשתו[20].

[1] "עגינות" זו אינה העגינות הנזכרת בספרות ההלכה, מקרה בו נעלם הבעל ואין ידוע מקום הימצאו. בימינו, ברוב המקרים מדובר בבעל שמקום הימצאו ידוע, אלא שהוא מסרב, מסיבות שונות ומשונות, ליתן גט ביד אשתו.

[2] זכות זו עשויה להיחשב זכות חוקתית מן המעלה הראשונה, הן מצד שלילת החירות שבה הן מצד היות חיי המשפחה חלק אינטגראלי של הזכות לחיים. בעניין זה, ראה למשל דנ"א 2401/95 רותי נחמני נ' דניאל נחמני ואח', פ"ד נ (4)661, בג"צ 7052/93 עדאלה ואח' נ' שר הפנים ואח' (2006).

[3] הבעיה מחמירה שבעתיים אצל נשים בגיל הפוריות, שכל שנה עשויה להיות קריטית בעבורן מצד יכולתן להרות ולהביא ילדים לעולם.

[4] עיין מאמרו של אביעד הכהן "דמעת העשוקים - לתקנתן של עגונות ומעוכבות גט בימינו". 

[5] משפטי עוזיאל, כרך ה -אה"ע, סי' מד, עמ' קמח (תשס"ב).

 

[6]הנודע ביהודה והחתם סופר, במאות ה- 18 ו-19.החתם סופר אף הרחיב את התנאי למקרה של אח נעלם.
 

[7]במכתב מיום ג' טבת תרפ"ו, הובא בראש הספר תורי זהב .

כן סובר הרב עובדיה הדאיה, שו"ת ישכיל עבדי, חלק ג – אבן העזר, סימן ו.

[8] ע"א  היועץ המשפטי לממשלה נ' יחיא ואורה אברהם. ...התקנה האחרת שהמליץ עליה השופט המלומד והיא הטלת תנאי בקידושין שאם ייעלם הבעל או יסרב, שלא כחוק, ליתן גט לאשתו יתבטלו הקידושין למפרע בשל הפרת התנאי, תקנה זו היא פחות סימפטית מתקנת ההפקעה, אבל לא רחוקה הימנה, כי גם הפקעת הקידושין מסתמכת רעיונית על ההתנאה...

[9]איתמר ורהפטיג "תנאי בקידושין ונשואין" משפטים א.

 

[10] אברהם חיים פריימן סדר קידושין ונישואין אחרי חתימת התלמוד.

[11] משנה, יבמות יד, א.

[12] אכן, למן המאה הי"א, הלך ופשט החרם המיוחס לרבנו גרשם מאור הגולה, גדול חכמי אשכנז בעת ההיא, שגזר על מי שמבקש לגרש את אשתו שלא יגרשנה אלא לרצונה. על החרם והתפתחותו, ראה: א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (ירושלים תשס"א); א' וסטרייך, תמורות במעמד האשה במשפט העברי (ירושלים תשס"ב).

[13] וכך פסק גם הרמב"ם, הלכות גירושין, פרק א, הלכות א-ב. 

[14] בהלכה ה"קלסית" מוכרת בעיקר החלופה של כפיית גט. במהלך הדורות, פותחו רמות נמוכות יותר של צווים המופנים מבית הדין לבעל לתת גט לאשתו, כגון: "חיוב" לגרש, "מצווה לגרש", "ראוי" לגרש (מעין המלצה לתת גט). שלוש הדרגות האחרונות אינן מלוות בסנקציה הלכתית ממשית, בוודאי לא בחברה שרובה אינה שומרת מצוות, שכוח הכפייה של בית הדין מוגבל ביותר לגביה. לעניין השימוש בסמכות זו ושורשיה ההלכתיים, ראה: ז' ורהפטיג, "כפיית גט להלכה ולמעשה", שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 153. על היכולת להשתמש בה בימינו, ראה: הרש"י כהן, "כפיית הגט בזמן הזה", תחומין יא (תש"ן), עמ' 202-193; י' אחיטוב, "לחידוש כפיית גט בטענת 'מאיס עלי'", ט' כהן וע' לביא (עורכות), להיות אישה יהודיה, כרך ג (תשס"ה), עמ' 63-25.

[15] חריגים בעניין זה הם פסקי הדין האמיצים של הרב שלמה דיכובסקי, דיין בית הדין הרבני הגדול לערעורים. ראה למשל פסק דינו בתיק 8455-64-1 פלוני נ' פלונית (פורסם גם באתר "דעת" (http://www.daat.ac.il/daat/psk/psk.asp?id=230), שאסר על שירות בתי הסוהר להיענות לבקשת סרבן גט לתת לו רק מזון בהכשר מהודר באמרו: "כאשר בית הדין מצווה על החזקת סרבן גט בבידוד, ראוי כי בידוד זה ייעשה תוך הפרדת האסיר מכל הכבודה המלווה אותו. במסגרת בידוד זה, אין לאפשר לסרבן הגט קריאה, כתיבה ובוודאי לא צפייה בטלביזיה. ואם בבידוד עסקינן, צריך שיהיה זה תא צר שיעודד את סרבן הגט להושיט לעצמו את מפתחות הכלא, על ידי מתן הגט לאשתו. על פי ההלכה, כאשר ניתן לכפות גט בשוטים, ניתן לאסור את הבעל הסרבן במאסר צר... יש מקום לשקול שלילת הזכות מסרבן גט הנמצא בבידוד לישון על גבי מזרן. יֵדע סרבן הגט כי בית הכלא אינו בית הבראה!".

[16] לנתונים חשובים ראה ר' קדרי וע' קארו (עורכות), נשים ומשפחה בישראל, דו-שנתון סטטיסטי, רמת-גן תשס"ה, ובמהדורה שהופיעה בעת האחרונה, רמת-גן תשס"ט. רוב הנתונים בקובץ זה מבוססים על נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) ועל נתונים שנאספו מהנהלת בתי הדין הרבניים. אכן, יש מחלוקת בשאלת הנתונים (ראה לעיל, הערה 1), אך גם אם יש פער כלשהו, לכולי עלמא עדיין רב מאוד מספר המקרים הדורשים את פתרונם. 

[17] נשים ומשפחה בישראל (לעיל, הערה 18), עמ' 51. 

[18] נימוקו של הרמב"ם מיוחד במינו: "לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנאוי לה". השוואת מסורבת הגט לשבויה, שחכמים ראו בפדיונה אחת מן המצוות הגדולות, "מצווה רבה", ראויה לציון.

[19] חלק מעילות הגירושין נזכרות כבר במשנה ובתלמודים. במהלך הדורות הוסיפו עליהן עוד עילות. ראה, למשל, לעניין מחלות חדשות א' שוחטמן, "מחלת האיידס כעילה לגירושין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 44-19.  

[20] ראה א' בארי, "הרחקות רבנו תם", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 65; ודברי השופט רובינשטיין בבג"צ 6751/04 פלוני נ' ביה"ד הגדול לערעורים (2004), ניתן ביום 28.11.04; א' שוחטמן, "על הזכות לגרש ולהתגרש", פרשת השבוע, בהעלתך, תשס"ט, גיליון מס' 348.