בדרך כלל אין נטייתו של אדם לעסוק במה שיקרה לו אחרי מאה ועשרים שנה, הדברים אמורים גם בנוגע להיבטים הממוניים של הפטירה, ובראשם, הירושה. גם אם אדם לא ציווה דבר בחייו, ישנם כללים ברורים כיצד לחלק את רכושו לפי ההלכה, ובשונה מהם לפי החוק.
במות אדם עובר רכושו ליורשיו, הירושה עוברת מאליה ליורשים כדעת רבינו גרשום[1] "שאין מזכה לו אדם אלא מעצמה נופלת לו ירושת אבות", אין המדובר בהעברה קניינית ע"פ דרכי הקניין הידועות לנו כתנאי להעברת נכסים מאדם אחד למשנהו, אלא זוהי זכות שזיכתה התורה לאדם אשר ירש את קרובו.
גם המחוקק הישראלי בחוק הירושה משנת 1965 על תיקוניו, מסדיר את חלוקת הרכוש לבן הזוג, ילדים, הורים ואחים הלך בדרך זו וקבע בסעיף 1 לחוק הירושה[2]; " במותו של אדם עוברים כל נכסיו ליורשיו" זוהי העברה אוטומטית ללא שיקול דעת של היורש.
כבר בספר בראשית מופיע פסוק על הירושה: "וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָ זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אתִי". לפי דין תורה[3] הבכור נוטל פי שנים ממה שנוטל כל בן אחר.
דיני הירושה מפורטים יותר בפרשת בנות צלפחד ובה סדר העדיפות הקובע מי יורש תחילה: בן, בת, אח, אח-האב, ו"שארו הקרוב אליו ממשפחתו".
לפי פירוש חז"ל, הסדר הנ"ל שקבעה התורה מתייחס אך ורק למצב שבו אבי המוריש כבר אינו בחיים, אחרת האב קודם לאח (כיוצא בכך אביו החי של האב - קודם לאחי האב).
על פי ההלכה, יורשיו של האדם הם בניו, ולבנותיו אין כל חלק בנכסים, רק במידה ואין לו בנים בנותיו הן היורשות. במקרה ואין לו צאצאים כלל, יורשים אותו קרוביו לפי סדר הקרבה, אב, אחים, דודים ובני דודים. אשתו של האדם אינה יורשת אותו.
אשר על כן, כאשר אדם נפטר על יורשיו לפנות לבית משפט או לבית דין רבני כדי להוציא צו ירושה שיחלק את הרכוש. כמובן, שעל פי ההלכה יש לפנות לבית דין רבני[4].
השוני בין ההלכה לחוק
אין לזלזל בירושה על פי דין, ובמקרים רבים הירושה מתאימה לרצונו הקונקרטי של הפרט, ואולם לעיתים מזומנות ירצה אדם להתנות עליה, הסיבות לכך מגוונות כגון בנישואים שניים, או רצון לחלק רכוש באופן לא שווה בין מספר קרובים, או רצון להוריש למי שאינו קרוב משפחה, או רצון להדיר מהירושה קרוב משפחה, או רצון להוריש למוסד ציבורי, ועוד אינספור אופנים ואפשרויות.
והצורך בעריכת צוואה אינו דווקא במקום בו אדם רוצה לשנות מדין תורה. חוק הירושה של מדינת ישראל שונה הוא מן ההלכה במספר נקודות עיקריות:
1. על פי החוק בנות יורשות בשווה עם הבנים, בעוד שעל פי ההלכה רק הבנים יורשים.
2. החוק אינו מכיר בירושת הבכור פי שניים.
3. על פי החוק האישה יורשת חצי מעיזבון הבעל, בעוד שעל פי ההלכה יש לה זכויות שונות למזונות ולמדור מן העיזבון, אך אינה יורשת בעיזבון עצמו.
4. על פי ההלכה הבעל יורש את כל נכסי אשתו, ועל פי החוק רק מחצית מעיזבונה (כשיש ילדים).
גישת המשפט העברי שונה, סדר הנחלות שנקבע בתורה קובע את היורשים על פי דין, דיני ירושה אלה הם קוגנטיים (כופים), והמוריש אינו יכול להתנות עליהם או לסטות מהם, אף אם יצווה על חלוקה אחרת של רכושו, שלאחר מות אדם איננו עוד בעלים על רכושו, ועל כן אין לצוואתו תוקף משפטי[5].
במצב זה של אי התאמה בין אופן הירושה על פי ההלכה, ובין חלוקת הירושה על פי החוק עשוי הדבר ליצור הוצאת ממון שלא כדין, וכן מתיחויות משפחתיות לאחר מותו של אדם, על כן מוטלת כמעט על כל אדם החובה לערוך צוואה.
דרכי ההורשה
על פי ההלכה, קיימות שתי דרכים להעברת הנכסים ליורשים, והם שלא על פי חלוקת דין תורה.
שתי הדרכים מתייחסות לצוואה בשעה בו המצווה הוא 'שכיב מרע', דהיינו בסמוך למיתתו. האחת בהיותו שכיב מרע יכול המוריש לשנות את חלוקת הירושה בין אלו שאמורים ליורש [6].
האפשרות השנייה בהיותו שכיב מרע, רשאי המצווה לתת נכסיו גם בעל פה וללא מעשה קניין, באם מחלק את כל נכסיו במתנה [7], אפשרות זו נקראת מתנת שכיב מרע ותוקפה הוא מדרבנן.
אך ב' הדרכים הנ"ל אינן נותנות מענה לרוב המצבים, מכיוון שהן מתייחסים לזמן מיוחד הסמוך למיתתו של אדם, כשלא ניתן להסתמך על כך שתהיה לו היכולת הפיזית ונפשית (וכן שיהיה משוחרר מלחצים חיצוניים) לחלק את נכסיו באותה שעה.
דרך שלישית הפועלת גם בהיות המצווה בריא, והיא קיום הוראת המת מחמת "מצוה לקיים דברי המת" , גם אפשרות זו עדיין מוגבלת למצב בו הממון הופקד על ידי המוריש בידי שליש לצורך אותה מטרה[8], וכמו כן תוצאותיה אינן קנייניות .
מתנה מחיים בתנאי
האופן בו ניתן ליצור העברת נכסים ליורשים שונים שתהיה תקפה על פי ההלכה היא בהקניה רגילה של הנכסים מחיים.
על מנת שיוכל הנותן להשתמש בנכסים עד מותו, וכן על מנת שיוכל לחזור בו מצוואתו, ניתן להגדיר את שעת המתנה 'מעכשיו ושעה אחת קום מיתתי', ולהתנות אותה בתנאי 'אם לא אחזור בי'. כלומר אין מדובר על הקנאה גמורה מחיים, אלא על הקנאה סמוך למיתה המותנית ביכולת חזרה.
גם דרך זו אינה פותרת את אי היכולת על פי ההלכה להקנות 'דבר שלא בא לעולם', גם אם מטרת המקנה היא שתוקף ההקניה יהיה בשעה שנכס כבר הגיע לעולם.[9]
בצוואה פעמים רבות יש רצון להתייחס גם לנכסים שאינם ברשותו של אדם, לדוגמא אם המוריש יירש נכסים לאחר עריכת הצוואה, הצוואה באשר היא הקנאה מחיים, לא תוכל להתייחס לאותו ממון. בדומה, גם אם יירכש נכס חדש בתמורה לנכס קיים (לדוג' החלפת מקום מגורים) לא יכלל הנכס החדש בשטר הצוואה.
מצווה לקיים דברי המת
דרך נוספת להעברת נכסים על פי רצון המצווה היא מכוח העיקרון של 'מצווה לקיים דברי המת'[10], שמקורו בתלמוד[11]: "רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר "מִצווה לקיים דברי המת", וכך נפסק בשולחן ערוך חו"מ [12] "מצווה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצווה ומת, והוא שנותנו עכשיו לשליש." על פי ההלכה חיוב זה מוגבל למצב בו הופקד הממון על ידי המוריש בידי שליש לצורך אותה מטרה.
לפי פשוטם של דברים מצווה לקיים דברי המת אין כאן אלא חובה מוסרית, שכן מבחינה משפטית פורמלית אין לדברי המצַווה תוקף משפטי מחייב.
עם זאת, מכוח ה"מִצווה", החובה המוסרית המוטלת עליו, בית הדין כופה את היורש לקיימם. כך, למשל, מצאנו בתוספתא[13] שאם אמר המוריש "עשו פלוני עבדי בן חורין (דהיינו שחררהו מעבדותו) מהיום לאחר מיתה, לא אמר כלום", והנה למרות ש"לא אמר כלום", קובעת התוספתא: "וכופין את היורשין לקיים דברי המת".
באיזה מנגנון נכון לבחור?
כפי שנכתב לעיל, השימוש בדרך של 'מתנה מחיים בתנאי' לבדו אינו מאפשר הקניית דבר שלא בא לעולם. גם מצווה לקיים דברי המת, אינו יכול להתייחס לנכסים עתידיים, שכן צריך השלשת הממון ביד השליש. גם אם נקבל את החידוש שמינוי עורך דין כנאמן לביצוע הצוואה, נחשב כנתינה ביד שליש, קשה להכריע שיחשב כהשלשה גם לגבי הנכסים שטרם הגיעו לרשות הנותן בשעת עריכת הצוואה.
ההיבט החוקי
ישנה חשיבות לכך שהצוואה תהיה תקפה הן הלכתית והן חוקית, גם מהסיבה שאם הצוואה אינה תקפה על פי אחת השיטות, הדבר עשוי להוביל מי מהיורשים, לפנות דווקא אל בתי המשפט האזרחיים, ולא אל בית הדין הרבני.
יש לדעת שתקפות הצוואה מבחינה חוקית, מתייחסת לא רק לנכתב, אלא גם לאופן עריכת הצוואה, לדוגמא, החוק מגביל הימצאותם של הזוכים על פי הצוואה בשעת עריכתה, מחשש להשפעה בלתי ראויה ובלתי הוגנת על המצווה.
רוב ספרי ההלכה בימינו העוסקים בנושא, מביאים נוסחי צוואה אשר תקפים מבחינה הלכתית העונים גם על דרישות החוק.
עמדתו של הרב בן ציון גרינברגר [14] שופט בבית הדין למשפחה בי"ם, היא, שעדיף לערוך שני מסמכים נפרדים, מסמך אחד – הצוואה הרגילה החילונית, אשר תנוסח כרגיל בלי כל התייחסות לצד ההלכתי, ומסמך נפרד לחלוטין שבו יופיעו כל הניסוחים הדרושים על פי ההלכה (וראה שם את שיקוליו).
גם בבחירה בדרך זו, ראוי וטוב להיעזר בעו"ד המודע גם להיבטים ההלכתיים, על מנת ששתי הצוואות, ההלכתית והחילונית תהינה תואמות מבחינת תוצאותיהם.
למען הסר ספק יובהר כי אין באמור משום מתן עצה או חוות דעת משפטית ויש להיוועץ פרטנית עם עו"ד בטרם יעשה שימוש במידע לעיל.
משרד עוה"ד לנקרי ושות' עוסק בין היתר בהתמחות ייחודית בדיני המשפחה והירושה על קשת הנושאים הרחבה שבו.
[1] רבנו גרשום בבא בתרא קמא ע"ב.
[2] חוק הירושה תשכ"ה 1965.
[3] מצוות עשה רמ"ח.
[4] שולחן ערוך חו"מ כו.
[5] וכך פסק הרמב"ם בהלכות נחלות, פרק ו, הלכה א. שאין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה.
[6] שו"ע חו"מ סימן רפ"א.
[7]חו"מ סימן ר"נ סע' א'-ד'.
[8] חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב'.
[9] חו"מ סימן רט.
[10] וראה ש' זעפראני, "צוואות הנעשות בערכאות של גויים", מוריה כ (תשנ"ו), עמ' קיד-קכב, האומר שהרב י"ש אלישיב מוכן להכיר בתוקף צוואה פגומה מכוח כלל זה, אם יעשו כן בדרך של פשרה בין הצדדים.
[11] גיטין יד ע"ב.
[12] סימן רנ"ב סעיף ב', הרב יוסף בדיחי טען במאמר (מפורסם באתר דין תורה) כי במקום בו ממונה עורך הדין כנאמן לביצוע הנאמר בצוואה, יש לראות זאת כנתינת הממון לשליש. שכן, בסמכותו ובכוחו (על פי החוק) של הנאמן לביצוע הנאמר בצוואה. על גישה זו חלק הרב עצור.
[13] תוספתא, גיטין ה, ג.
[14] שורת הדין ח"ב עמ' שס"ב.
