פגיעה בפרטיות בטיסת השוקולד המפורסמת. הייתה או לא הייתה?
 
כללי:
 
חוק הגנת הפרטיות חוקק בשנת התשמ"א- 1981. (להלן: "החוק").
 
החוק טומן בחובו סעיפים אשר תכליתם אחת: שמירה על פרטיותו של אדם מכוח חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.
 
החוק הינו בין החוקים החריגים בחקיקה הישראלית (3 חוקים בסה"כ) אשר מהווה למעשה חוק דו ראשי: חוק שניתן בגינו לתבוע במישור האזרחי ואף לבוא בדין- בהליך פלילי.
 
החוק במישור האזרחי מאפשר להיפרע בפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 29  א' לחוק. אולם יש לזכור כי, מקום שבו הפגיעה בפרטיות הייתה מינורית- הרי שלא יפסק פיצוי, או שיפסק פיצוי פעוט ביותר.
 
כולנו זוכרים את טיסת השוקולד המפורסמת (טיסת ישראייר) בה אחת הנוסעות אשר צולמה- התלהמה על דייל שסירב למכור לה או למי ממכריה- שוקולד. האירוע צולם וגרם לשיח רחב של הציבור בישראל אודות דרך הביטוי המדרדרת שלנו כאומה.
 
כהרגלנו, נתחיל מההתחלה:
 
החוק אינו מאפשר לצלם אדם ברשות היחיד. סעיף 2(3) לחוק.
 
החוק מאפשר צילומו של אדם ברשות הרבים, ובתנאי שלא יהא בפרסום משום להשפילו או לבזותו. סעיף 2(4) לחוק.
 
נותר לנו לבחון אם כך, מהו המרחב הציבורי ומהו רשות היחיד:
 
המבחן שהתווה בית המשפט העליון לצורך שאלה זו הוא מבחן הצפייה. כלומר, אם בנסיבות הצילום ציפה המצולם (הנפגע) לפרטיות. שאז יהיה מדובר ברשות היחיד חרף העובדה שהצילום בוצע במקום מרובה משתתפים. נציין כי בית המשפט הורה לפרש את המונח "רשות היחיד" בצמצום, כך שלרוב, מקומות בעלי אופי ציבורי- לא יוכרו כרשות היחיד. (המבחן ליישום ההגדרה נקבע כ"מבחן הנגישות", קרי, כמה הציבור נגיש לאתו מרחב).
 
בית המשפט חידד בפסיקתו כי ברשות הרבים נקל יותר אולם יש לשמור על הפרסום כאמור שלא יבזה או ישפיל את המצולם.
 
השאלה המתעוררת לוודאי בהקשר לטיסת השוקולד הינה: האם אותו צילום בטיסה אשר מהווה ככל הנראה רשות רבים, נועדה לבזות או להשפיל את המצולמת? לכך מספר תשובות:
 
סעיף 6 לחוק קובע כי לא תהיה עילת תביעה כאשר לא התרחשה פגיעה של ממש.
 
ישנם מקרים בהם גם פגיעה בפרטיות תטיל סייג לאחריות. כלומר, הייתה פגיעה זו או אחרת בפרטיות- אולם כזו אשר תצדיק את הפרת הפרטיות ותמנע בסופו של יום עילת תביעה מהנפגע.
 
כך למשל, סעיף 18 לחוק מורה כי אם הנתבע (המצלם), עשה את הפגיעה בתום לב באחת מהנסיבות האמורות בסעיף- תהיה לו הגנה טובה והוא לא יוכל להיתבע בדין. אחת ההגנות המתאימה לענייננו הינה פגיעה שנעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע (המצלם) חובה חוקית, חובה מוסרית או חובה חברתית לעשותה. החוק גם מקנה הגנה על מי שצילם על מנת להגן על עניין אישי כשר של עצמו. ובהמשך הסעיף: אם הייתה הפרת פרטיות בעניין שהיה בו עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, הרי שהפרסום לא היה כוזב (שקרי).
 
בית המשפט קבע זה מכבר בהליך: ע"פ 5026/97 כי חובת תום הלב הנדרשת מהפוגע (המצלם) הינה חובה סובייקטיבית. כלומר, מה חשב הצלם כאשר פגע. ולא מה חשבו כולם כאשר צילם.
 
        לסיכום:
 
בפנינו אם כן פגיעה בפרטיות על אף שצולמה ברשות הרבים. אלא שככל הנראה, למצלם תהיה הגנה טובה כפי שיפורט להלן:
 
אבל, לדעתינו המשפטית, בנסיבות בהן הופץ הסרטון, הרי שהיה צדק בפרסום הדברים לנוכח החובה המוסרית והציבורית כדי לשנות את השיח המתלהם שבישראל. יתר על כן, המידע שהועבר לציבור- היה אמת.
 
והרי כבר אמרו חכמנו: "כל הפוסל- במומו פוסל". המצולמת בעצמה יצרה את המצג לפיו היא מבזה את עצמה- בעצמה. ועל כן נדמה שאין לה על מה להלין עם פרסם הסרטון. עליה היה לקחת בחשבון שהינה מצולמת בתוך מרחב שזהה יותר לרשות הרבים מאשר רשות היחיד.
 
אשר על כן, אנחנו סבורים כי גם אם הייתה פגיעה בפרטיות, הרי שלמצלם עומדות הגנות משפטיות אשר יחלצו אותו מהליך משפטי. נדמה כי ככל שההליך היה מבשיל לתביעה בשם חוק הגנת הפרטיות- לא הייתה זכאית המצולמת המתלהמת לפיצוי זה או אחר.
 
נייחל שכולנו נשמור על הערך המקודש: כבוד האדם וחירותו. ומן העבר השני: תרבות שיח בריאה בישראל.