מאז ומעולם נעשו מאמצים גדולים וכבירים על ידי חכמי ההלכה בכל הדורות כדי לאפשר לנשים מעוכבות גט להשיג גט בכפייה, דבר זה בולט במיוחד במקרים שלא נאמר בהם בתלמוד שיש לאישה זכות לתבוע גירושין, לא לחיוב ולא לכפייה.

כך, לדוגמא, אין כל התייחסות בתלמוד לבעייתה של "האישה המוכה" הדורשת גט מבעלה המסרב לתתו לה. ובהיעדר עילה בתלמוד, הרי שכפיית הבעל במקרה זה תהא "שלא כדין", הפוסלת את הגט.

אבל כבר פסקו גדולי הראשונים שניתן לכפות את הבעל לגרש את אשתו מקל וחומר אם בנסיבות קלות יותר, כריח רע הנודף מן הבעל, נקבע בתלמוד שכופים אותו לגרש את אשתו, קל וחומר בבעל אלים, דבר שיש בו משום חיי נפש. ואף ניתן לכופו לגרש משום הכלל: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה"[1].
כיוצא בזה בדומה לנידון דנן אישה המגלה לאחר נישואיה שבעלה הוא הומוסקסואל, או איפכא כאשר מתגלה שהאישה לסבית, האם מקרים אלה נכללים בעילות לגירושין או לא?

על מנת להשיב על שאלה זו יש להקדים ולשאול, האם העילות המופיעות בדין העברי המבוססים על התלמוד, הינן רשימה סגורה אשר לא ניתן להוסיף עליהם, או שרשימת העילות שבתלמוד הינן העילות העיקריות שעל בסיס יסודן ניתן לטעון לעילות נוספות.

בדין העברי -

ישנם מספר סוגי עילות אשר עומדות לבעל כנגד האישה, ועילות העומדות לאשה כנגד הבעל כפי שיפורטו.

·         עילות הגירושין העומדות לזכות הבעל כנגד אשתו-

דוגמת עילות גירושין למשל, כאשר האישה עקרה שאינה יכולה ללדת משך תקופת זמן של 10 שנים, או כאשר האישה עוברת על דת משה וישראל וגורמת לבעל לנהוג באופן הנוגד את קיום מצוות הדת היהודית, או כאשר האישה משפילה את בעלה, בוגדת בו, מסרבת לקיים עמו יחסי אישות, ולסיום כאשר לאישה קיים מום אשר היה קיים אצלה מלפני הנישואין אולם לבעל נודע על מום זה רק לאחר הנישואין.

·         עילות הגירושין העומדות לאשה כנגד בעלה-

דוגמת עילות גירושין אשר עומדות לזכות האישה כנגד בעלה הנן למשל, כאשר הבעל מסרב לקיים עמה יחסי אישות, או כאשר הבעל אלים כלפי אשתו, או כאשר הבעל הינו עקר ולא יכול להביא ילדים למשך תקופה של למעלה מעשר שנים, ולסיום כאשר לבעל קיים מום אשר היה קיים אצלו מלפני הנישואין אולם לאישה נודע על המום רק לאחר הנישואין.

עילות הגירושין המאוזכרים לעיל, הנן עילות גירושין עיקריות אשר לפיהן בית הדין הרבני, יחייב את מי מהצדדים ליתן או לקבל את הגט. כך שלא יוכל לטעון בפני בית הדין הרבני מי מהצדדים להיעדר אהבה מבן זוגו או אי התאמה בין הצדדים.

אשר על כן מומלץ בטרם תפנו להליך גירושין, לבדוק היטב האם אכן באמתחתכם עילות גירושין המוכרות בדין העברי ואשר ניתן להוכיח, רצוי ומוטב כי הבדיקה תבוצע באמצעות עורך דין המומחה בניהול תיקי גירושין, אשר בידו לסייע בידיכם האם העילות המצדיקות פנייה להליך  גירושין וכן אילו עילות גירושין קיימות לכם.

לעניין הלכה- כשהבעל הומוסקסואל

כבר פסקו גדולי הראשונים שניתן לכפות את הבעל לגרש את אשתו מקל וחומר אם בנסיבות קלות יותר, כריח רע הנודף מן הבעל, נקבע בתלמוד שכופים אותו לגרש את אשתו, קל וחומר בבעל אלים, דבר שיש בו משום חיי נפש. ואף ניתן לכופו לגרש משום הכלל: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה"[2].
 

כיוצא בזה בנידון דנן אישה המגלה לאחר נישואיה שבעלה הוא הומוסקסואל, האם תוכל לטעון לעילת גירושין שלא נזכרה בתלמוד לכפותו ע"י בית הדין לגרשה ?

 על פי דין תורה איסור "לא תנאף" אינו אמור אלא בבגידת אשת איש בבעלה עם איש זר, ולא באם הבעל חי עם אישה אחרת בלא לקדשה שאינו עובר על איסור "לא תנאף".

כבר נפסק בעניין זה בספר האגודה[3] בבעל הבוגד באשתו, שאף שלא נזכר בתלמוד, ניתן לכפותו לגרש את אשתו[4], נתבקש לחוות את דעתו בעניין "ראובן שהיה רועה זונות [אדם נשוי החי גם עם נשים אחרות], והוא כופר"[5]. אשתו של ראובן דרשה לחייבו לגרשה ולשלם לה כתובתה.

המחבר קיבל את דרישת האישה, וביסס את פסקו על נימוקים מן התורה, הגמרא והסברה.

נימוק הראשון- מקורו בפסוק "ואם תיקח נשים על בנֹתי" (בראשית לא, נ), שממנו למד הגם כי אין מניעה שישא האיש יותר מאישה אחת, אך אם קיבל עליו התחייבות בשבועה שלא לקחת עוד אישה, אסור לו לעשות כן מכוח שבועתו.

בדומה למצב המשפטי השׂורר כיום, שישנה מניעה מלשאת אישה שנייה מכוח חרם דרבנו גרשום[6] , ודין החרם כשבועה[7].

אף שתקנת רבנו גרשום קובעת איסור לשאת אישה שנייה, ואילו בעל נשוי החי עם אישה אחרת אינו נושא אותה[8], אך מבחינת רוח הדברים וההיגיון שביסודה של התקנה, נכון הוא לומר שהבוגד באשתו עם זרה או חי עם אחרת שלא במסגרת נישואין מפר את חובת הנאמנות שלו שהתחייב כלפי אשתו אפילו מכללא, ואת התנאי המונח ביסוד הנישואין, שלא לקחת אישה אחרת עליה.

הפרת התנאי היסודי בנישואין, שלא לישא אישה אחרת על האישה, בין בנישואין בין שלא במסגרת של נישואין, היא אפוא בעיני ספר האגודה עילה לגירושין, וכך גם נפסק להלכה, כפי שיבואר להלן.

הנימוקים לכך הם - הפרת חובת הנאמנות אשר הופרה על ידי הבעל כלפי אשתו, ואי יכולתו למלא את חובותיו כלפיה, ובקל וחומר הוא נלמד מן העילות לכפייה המוכרות בתלמוד.

נראה שבית הדין יכפו את הבעל בנתינת גט ולו מן הסיבה שהנ"ל בכלל רועה זונות שפסק הרמ"א[9] מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאים לו ילדים [כותים] אין לחוש דילמא משקרים עליו [(חידושי אגודה ביבמות)], ע"כ".

והטעם שכופין את הבעל בנתינת גט לאשה רק ברועה זונות ולא בשאר מקרים, כתב להסביר זאת בערוך השולחן[10], לא משום חומרת החטא אלא שזה נוגע  ישירות לעונתה של האישה עי"ש .

לפי זה בנדון דידן כן יכפו את הבעל לגרש, כאשר פגיעתה של האשה בזכותה לעונתה גדולה יותר, באם יתמיד הבעל בקשריו עם גברים לבסוף ימאס לחלוטין בקיום יחסים עם אשתו, שהרי הדבר ידוע שרבים מסוגו של הבעל אינם חפצים אלא ביחסים עם גברים, קשר זה פוגע באופן ישיר לאשה ובזכותה לעונה[11].

 הוסיף טעם נוסף בדבריו "ואפשר שיש סכנה בדבר" ואולי כוונת דבריו לסכנה בריאותית שידביקה במחלת מין האופיינית למי שמופקר מינית, או במחלת האיידס והסכנות שבה בדומה למוכה שחין[12] (דברי נבואה ממש), שאפילו לדעת החולקים שלא כופין את הבעל בטוענת מאיס עליי שמא עיניה נתנה באחר כאן מודים, משום דאין שמא חשש עיניה נתנה באחר כי בעצם נתינת אמתלה לדבריה כלומר נימקה מדוע בעלה מאוס עלי כאן מודים, הנלמד בבניין אב לכל מחלה שיש בה סכנה כיסוד לכפיית גט [13].

ואפילו אם יטען הבעל שידעה האישה טרם הנישואין שהוא מתעסק עם גברים אם כן נאמר סברה וקיבלה וויתרה, אין מספיק בטענה זו בלבד לגרוע את חיובו כלפיה עונתה, יתכן שמתחילה חשבה אולי הדבר לא יפריע לחיי האישות שלהם, אך עתה שנגרע מעונתה ומפריע לחיי האישות לא יכול הבעל להסתתר מאחורי טענה זו, אלא רק באם מחלה{ל' מחילה} מפורשות על עונתה.

בגידת האישה עם בת מינה

אישה הבוגדת בבעלה עם גבר זר על פי ההלכה נאסרת עליו, ושגם אם הוא מוכן למחול לה על בגידתה, חייב הוא לגרשה.

אך אינה נאסרת על בעלה אישה המקיימת יחסים עם בנות מינה, מכיוון שאין המדובר באיסורי עריות[14], אבל עדיין נשאלת השאלה האם יש לבעלה עילת גירושין שמכוחה הוא יכול לחייבה לקבל גט?

שאלה זו עמדה במוקד פסק דינו של בית הדין הרבני בטבריה הנזכר לעיל[15]. בית הדין קבע בעניין זה שיש לכפות על האישה להתגרש משלושה טעמים- א. מדין עוברת על דת. ב. מדין מורדת. ג. הבעל נושא את אשתו על דעת שתהיה מיוחדת לו בלבד לחיי אישות, ולא לאחרים.

למסקנה דומה הגיע בעת האחרונה בית הדין הרבני בחיפה. במשפט גירושין, טען הבעל שיש לאשתו קשרים אינטימיים עם אישה זרה, ובא כוח האישה הודה בדבר בנוכחות האישה. בהתייחסו לשאלה אם הדבר מהווה עילה לחיוב האישה בגט, מביא בית הדין את ההלכה בעניין "רועה זונות" ואת הנימוקים שנאמרו על ידי הפוסקים לעניין כפיית גט על הבעל. וזה לשון בית הדין בעניין זה[16]:

        נראה לומר שלפחות חלק מהטעמים הנ"ל קיימים גם באשה החיה עם אשה זרה, ומואסת עקב כך בחיים עם בעלה. אשה זו גורמת עינוי לבעל, וכן גורמת להרס חיי המשפחה הבא מהנהגה זו. וכבר ידועים דברי הרא"ש[17] בשו"ת, שכל מקום שכופין את הבעל לגרש, כופין את האישה להתגרש, כגון אשה נכפית, שכופין לגרשה כשם שכופין על בעל נכפה, לשיטת הרא"ש, שלא תיקן רבנו גרשום שתהיה האישה עדיפה מן האיש. אם כן, אם בעל רועה זונות, סברו הפוסקים לכוף אותו לגרש את אשתו, נראה לפחות לחייב אישה הנוהגת בדרך זו כלפי בעלה לקבל ממנו גט.

סוף דבר

בגידת אחד מבני הזוג, בין אם מדובר בבגידה עם מי שאינו בן מינו ובין אם מדובר בבגידה עם בן מינו, יש בה משום הפרת חובת הנאמנות היסודית של הנישואין והרס חיי המשפחה. על כן, היא עשויה לשמש יסוד לחייב את הבוגד להסכים לגירושין, ואף לכפייתם עליו בעת הצורך.